לחמוטל יש הפרעה דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה)

הלילה הראשון היה קשה מנשוא. בעקבותיו הגיעה ההתמודדות עם הכעסים על בני המשפחה. ואז, מגיעה האבחנה: מאניה דיפרסיה. בהדרגה אני נכנסת לשגרת החיים בשלוותה. לאחר שלושה שבועות אני מוזמנת לועדה רפואית שקובעת שאני ממשיכה את האישפוז.

חמוטל ינאי 4 בנובמבר 2018

הלילה הראשון היה קשה מנשוא, התעוררתי באמצע הלילה ושכחתי לרגע איפה אני. התעשתי ויצאתי מהחדר וביקשתי סיגריה (הייתי לאחר שנתיים של הפסקה אבל הרגשתי שאני צריכה סיגריה להפיג את הייאוש). יצאתי למרפסת והתיישבתי על הספסל. חתול שחור טיפס עלי, אפשרתי לו ואפילו ליטפתי אותי. הדמעות התחילו לזלוג על הלחיים והמחשבה שעלתה בראשי הייתה שהוא חופשי לבוא וללכת מהמקום הזה ואני כלואה פה, נתונה לחסדיהם של אחרים. חסרת שליטה על חיי.

מה אני עושה כאן? למה הם עשו לי את זה? איך ומתי אני יוצאת מכאן? מה אמרו לילדים ואיך הם הגיבו?

Photo by Hannah Troupe on Unsplash

הימים הראשונים במחלקה א' מלאים במלחמות וויכוחים על כל דבר ובעיקר על לקיחת תרופות. אני מנסה בכל כוחותיי להילחם על השליטה על חיי ולא רוצה להיות מסוממת מכדורים.
במצב בו הייתי לא יכולתי לראות את הקושי של הורי ובעלי. חברה שהייתה מאושפזת איתי סיפרה לי אחרי שהשתחררתי כמה מבוהלים הם היו כשראו אותי מסטולית מהתרופות, וכמה פחדו שלא אחזור להיות מי שהייתי.
לצד הצורך להתמודד עם המציאות ההזויה שנקלעתי אליה, הייתי צריכה למצוא את הדרך להתמודד איתם. מצד אחד אני רואה במה שעשו לי בגידה, אבל מהצד השני אני מבינה שאת מה שקרה כבר אי אפשר לשנות, ושהם הגשר שלי לעולם שבחוץ. אני מחליטה לשים את הכעס בצד לעת עתה ולהתרכז באיך אני יוצאת משם כמה שיותר מהר.

ואז מגיעה האבחנה: "לחמוטל יש הפרעת דו-קוטבית (מאניה דיפרסיה)".

Photo by Tammy Gann on Unsplash

מה זה בדיוק אומר? אף אחד לא מסביר.
איך נרפאים מיזה? אף אחד לא מסביר.

השגרה בשלוותה

החיים במחלקה חסרי תוכן משמעותי והתחושה הכללית שכל אחד מאיתנו הוא דג ששוחה לבד. חוץ מכדורים פעמיים, שלוש ביום וארוחות בשעות קבועות, לא מקבלים שום דבר. אני מרגישה שמה שאני הכי צריכה זה לראות חברים אז אני מזמינה את כולם לבוא לבקר. לא לכולם זה קל, אבל רובם מרגישים צורך לבוא בשבילי. הנוכחות שלהם מעבירה לי את הזמן וגם מאפשרת לי לשפוך בפניהם את הכעסים שהודחקו אבל לא נעלמו.

הייתם מצפים ממקום שמטרתו לסייע לאנשים שנקלעו למשברים נפשיים שיעסוק בטיפול בנפש עצמה ולא רק בכימיה, אבל לצערי המציאות אחרת.

אני כותבת את השורות האלו ושואלת את עצמי, איך העברתי שם חודשיים? איך הצלחתי לשמור על אופטימיות ומצב רוח חיובי רוב הזמן?

יום אחד מודיעים לי שאני מוזמנת לועדה רפואית שצריכה להחליט לגבי המשך האישפוז שלי. כמה שעות לפני אני נפגשת עם עורכת דין שתייצג אותי בועדה. היא משוחחת איתי ומשדרת אופטימיות. בחדר יושבים מספר אנשים מעונבים. עורכת הדין מדברת בשמי. הם פונים לאבי ובעלי, שזומנו גם, ושואלים לסיבת אישפוזי. הם מספרים להם על ניו יורק ואני מבינה שהם לא מתכוונים לעשות לי חיים קלים. ואכן, פסק הדין מגיע והבשורות לא מרנינות.

השעות הופכות לימים והימים לשבועות. אני מרגישה כבר חלק מהנוף השלוותי. שלוותה הופכת בהדרגה ליקום מקביל עבורי והעולם בחוץ מטשטש. הקושי הגדול הוא הניתוק מהילדים. אני מבינה מאיציק שהם לא מוכנים להגיע לשם לראות אותי ואין לי איך לשנות את המצב. אני מבינה שקשה להם, כואב לי שאני לא שם כדי להסביר להם את הדברים.