'אוי, זה טוב,' אנחנו נאנחים וטובלים עוד פרוסה של ג'בטה במחבת.
אך לפני כמה דקות נחה לה שם שקשוקה שחוסלה באיבה בעודה חמה.
אבל התירוץ לשקשוקה, יודע כל אוהב פחמימות הוא הלחם.
זה שאיתו טובלים ומטבילין והוא נספג בנוזל האדום וכשמגישים אותו לפה, נוזלים על הסנטר גרעיני העגבנייה וקצה חלמון צהוב.
לפני כך וכך שנים, קילוגרמים וקלוריות, כשהייתי תלמידה בתיכון חדרה, נהגתי לחזור הביתה לארוחת הצהריים.
אבא שלי היה מגיע להפסקה מבנק לאומי בו עבד, ואכלתי איתו ארוחת צהריים שנייה.
על צלחת קטנה הונח סלט חצילים, עליו סלט ירקות, פרוסות לחם שחור בצד וככה פתחנו כל ארוחה.
אחר כך הלכתי לנוח קצת בצהריים, כן, אני שייכת לעדה שבה ישנים בצהריים מינקות ועד הזקנה ומקפידה לשמור על המסורת המשפחתית הזו.
אבל מה שאני בעיקר זוכרת הוא כשקמתי מהשנ"צ, הלומה והפוכה, ישבתי ליד שולחן הפורמייקה במטבח ואכלתי, קחו נשימה ארוכה, 6 פרוסות של לחם שחור מרוחות בחמאה ועליה ריבה.
6 פרוסות.
אני זוכרת את זה כאירוע מכונן כי תודו, שלאכול 6 פרוסות של לחם שחור פרוס בסכין פריסה ביתית, שאף פרוסה לא זהה לחברתה, זו שמנה וזו רזה, זו עם קשה עבה וזו עם רך, שנשמרות בארגז הלחם במטבח, ולא להעלות אפילו גרם אחד לאחר מכן, ולהישאר הכי רזה והכי גבוהה בכיתה, הוא מאורע שיש להתגעגע אליו.
אם הייתי היום למשל, בגילי 50+, קמה מהשנ"צ ומרשה לעצמי לאכול כמות כזו של לחם הייתי צריכה אחר כך לרוץ, ללכת, להתעמל, להזיע ולשחות, ולדעת שאולי חצי פרוסה תתאדה לה תוך כדי הפעולות האלה והשאר ימצאו את מקומן סביב המותניים.
מה גם שמתוך כל ההתעמלות הזו שהזכרתי כאן למעלה אני דבקה רק בשנ"צ, כל השאר סתם מגרד לי.
אני מוצאת את עצמי עומדת מול דוכני לחם מכל הסוגים ומתגעגעת.
למכולת עם דלת הרשת בגבעתיים אליה ירד סבא בחופשים לקנות לנו לחמניות שמונה, שאחר כך נמרחו בריבת פובידל שהיא הריבה הטעימה בעולם.
לסנדביץ' שהכינה לי אמא משתי פרוסות לא שוות ובהן חרדל וגבינה צהובה, שהוא אחד השילובים הטעימים ביותר שיש, וגם עטפה בנייר פרגמנט וסגרה בתוך שקית שעברה כבר כמה שימושים.
לכריך שהייתי לוקחת לעבודה תמיד עם אותם מרכיבים: מיונז עם ירקות שקראנו לו בבית מיונז קוצקצים, גבינה וטונה.
למגדל פרוסות הלחם המטוגן שטוגנו בשבתות בבוקר כשהילדות שלי היו קטנות ואיך טבלנו את פרוסות החלה בחלב וביצה, השטנו אותן על פני החמאה הנמסה על המחבת עד שהשחימו מצד אחד וגם מצד שני, ואיך ילדה אחת אהבה אותן מתוק והשנייה מלוח, ואני סתם אהבתי פרוסה אחת ישר מהמחבת ככה, בלי כלום.
'בוא נקנה לחם', אני אומרת לאישי. אנחנו מסתובבים בשוק מחניודה, שלו היו מציעים לי לגור בו לכמה ימים, הייתי אומרת כן.
בדירה קטנה שאליה היו פולשים ריחות של ירקות טריים, צרורות כוסברה ונענע, גבינות קימל, ריבועי תמרים ואגוזים, חבושים מסוכרים וזרויים בקוקוס, וריח לחם חם בפרג, בשומשום, בקצח, וכשהשיניים פוגשות פתאום באמצע הפרוסה באגוז וצימוק- הלשון מתענגת.
בבית אנחנו פורסים את לחם הכוסמין שקנינו בבית הקפה ביום שישי בבוקר, מורחים אותו בשכבה נאה של חמאה, נוגסים, עוצמים עיניים ומהנהנים.
אין צורך לדבר עכשיו. קסם קטן מתרחש כשהטעם נספג והריח עולה והחמאה- חמאה. והלחם- לחם.
ומכל הטעמים- הוא הטוב ביותר בעולם.
***********************************************************************************************************************************
כמה טוב שיש בלוג ואפשר לכתוב בו פוסט שיש לו טעם וריח.
אני מזמינה אותך לסדנה מרוכזת, בת 4 שעות 'על אהבה, אוכל ובלוג משלך'.
ב- 14.2.17, בין השעות 10:00- 14:00, בקמפוס חושבים מחוץ לכיתה, רח. לח"י 31, בני ברק. ממש מול קניון איילון.
בסדנה נדבר על עולם הבלוגים והכתיבה ברשת, איך הופכים פוסט טוב למצוין, איך משחררים את 'שריר הכתיבה' באמצעות משפטי פתיחה, ועד כמה הבלוג משנה חיים.
פרטים אצלי וגם כאן, להקליק על הלינק https://secure.cardcom.co.il/u/2RB
בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.
