מס' ימים מתחילת המסע: 2

מס' ימים עד לסיום: 28

מס' מתכון מתוך ה-30: 2

יום שני לבלוג. כמה תגובות והתרגשויות ליוו אותי כל היום. דוגרי הפתיע אותי. תודה לכל מי שטרח לשלוח הודעה, להתקשר, לפגוש אותי פנים מול פנים ולהגיד מילים כאלה חמות על הפוסט של אתמול.

אני בימים מלאים בייביסטרים, ולכן, את המתכון של היום הכנתי בצהריים בין בייביסטר אחד לשני, ואפילו הספקתי לנוח חצי שעה שנצ על הספה לפני שיצאתי לבייבסטר אחה"צ שלי ביפו. שגם אותו ביליתי עם ילדים מדהימים,וחברה אחת טובה (הדרי תודה על האירוח המדהים. למי אכפת שהתקינו מזגן? רק סיבה למסיבה, פעם הבאה עם קובנה תודה מראש)

לפני ארבע שנים, במהלך הבלוג הראשון שלי, סיפרתי קצת על העבודה שלי עם הנערים בבאר שבע בפנימיה, היום אני יודעת להגיד, שזה היה טיפול בבישול הלכה למעשה. על זה תוכלו לקרוא כאן. 

אז תיארתי את הטיפול בבישול עם הנערים במילים האלה (מתוך הפוסט לפני ארבע ומשהו שנים):

"יש משהו בתרפיה באפייה שגורם לי אושר כל פעם מחדש. העבודה עם הנערים מרגשת, ומאתגרת. ואני אוהבת אותם".

מאז הגלגל הסתובב והסתובב, ומה שעשיתי אז יחד עם הנערים, כמעט באופן אינסטנקטיבי, בלי להבין ולדעת, היום זו הדרך. זה מה שמוביל אותי. העולם של הטיפול והמטבח, הקשר ומערכת היחסים בין השניים, והאנשים המיוחדים לאורך הדרך, כל אחד עם הסיפור שלו- הם שמזכירים לי כל פעם מחדש, שזו הדרך שלי. ואני אגיע אליה.

לפני כמה ימים סיימתי ללמוד בסמינר הקיבוצים, שנה שלמה של לימודי תעודה בתוכנית "טיפול באמצעות בישול". לתכנית הזו, לא התקבלתי לפני שלוש שנים בגלל שעוד לא היה לי ניסיון מקצועי, ותואר טיפולי. אז כבר דיברתי עם אילת, ראש התוכנית. לפני שנה, ניסיתי בשנית, וסיפרתי לה את הסיפור שלי.אמרתי לה שאני יודעת שאני לא עומדת בתנאי הקבלה, אבל אני ממש מרגישה שאני ארוויח ושירוויחו אותי אם אתקבל. שזו הדרך שלי, אני מרגישה את זה בתוך הבטן שלי. אני חייבת ללמוד בתוכנית הזאת. ולא ויתרתי. ולשמחתי הגדולה, התקבלתי. היום שקיבלתי את המייל שעברתי את הראיון הוא לדעתי אחד הימים המאושרים שהיו לי. אני לא אשכח שקפצתי מהמיטה, וצעקתי בקול. היום אחרי שנה של לימודים, אני רק בדעה חזקה יותר שזו הדרך שלי. אני עוד אהיה מטפלת בבישול כמו שרציתי. אפילו עם כל הבירוקרטיה והמאמץ שזה דורש.

היום, הייתי אמורה לנסוע ישר מהבייביסטר בערב, לפאב בדיזינגוף, שם המרצה שלי "לטיפול בבישול" ,אילת, הרצתה, יחד עם עוד כמה מרצים על עולם הטיפול מכמה זוויות. ידעתי שזה יהיה קצת צפוף עם הבייביסטר ושלחתי את ההורים שלי לפני, גם כדי לתפוס מקום, אבל בעיקר, כדי שישמעו את אילת, וילמדו עוד קצת על הדרך המיוחדת שבחרתי לי. סיימתי את הבייביסטר קצת באיחור, ומיד הזמנתי מונית (בתקווה גדולה, שאספיק להגיע להרצאה).

המונית הגיעה יחסית מהר, וכך התחילה לה הנסיעה האיטית בהיסטוריה מיפו למרכז תל אביב. לדעתי היינו במונית לפחות 25 דק, החלום של לשמוע את ההרצאה התפוגג לי מול העיינים, ואני? לוקחת נשימות עמוקות כדי להרגע. מכירים את זה? שאתם כל כך רוצים להגיע לאנשהו, והמונית נוסעת כל כךךךךך לאט אבל כל כךךךךך.

משהבנתי שההרצאה כבר תסתיים הרבה לפני שאגיע, החלטתי לשחרר ולדבר עם הנהג המקסים שבא לאסוף אותי (מהנסיעות לילה לקונדיטוריה אני יודעת שלא כל נהגי המונית כאלה מקסימים אז כשיש אחד כזה נחמד, כבר עפים על זה….). מפה לשם, ואחרי שהנשימה כבר חזרה לסדרה, התחלנו לקשקש על החיים, ועל תל אביב, על משפחה, וילדים. על הרחובות של תל אביב כשהוא היה ילד והסתובב בה, על הזמן שהיה נער ורכב על אופניים כשליח, ועל החיים היום. איך הוא סגר את השיחה שניה לפני שירדתי מהמונית? "אני אומר לך, כל עוד נשים מנהלות פה דברים, זה מצליח". אהבתי את הסגירה , ככה בפנאן. כמובן שלהרצאה הגעתי כשכולם כבר התפזרו, אבל הרווחתי גם שיחה עם איש נחמד ככה באמצע היום, וגם מפגש לילי עם המשפחה שבאה במיוחד…

את המתכון של היום, הכנתי כמה פעמים בצורות שונות במהלך הלימודים בטיפול בבישול. אם יהיה זמן לקשקש ולהסביר (כי אני כותבת היום הרבה גם ככה…) אספר , בקצרה, שיש קשר בין חומרי הגלם שבהם בוחר המטופל לבין עולמו הפנימי. ובלי לדעת למה, הרבה פעמים במהלך השנה, בחרתי להכין בצורה כזאת או אחרת, לחם מהיר על מחבת. כל פעם קצת שונה, עם תבלינים ובלי, עם שמן ובלי, עם חמאה, או ירקות, מטוגן ולפעמים גם אפוי…. אז בלי להתכוון בכלל , יצא שהיום שהכנתי את זה פה, זה היום אשר יצא לי לחשוב על הטיפול בבישול הכי הרבה.

ובלי קשר ואולי בתת מודע, כנראה, שאני צריכה לשרוף (כמו בפיתות של החומוס מאתמול) כדי להרגיש את הטעם, וצריכה לשרוף, או לחוות חזק  בחיים האמיתיים (כדי להרגיש באמת…) -רק אומרת.

לחם כוסברה במחבת

לבצק: מערבבים כוס קמח לבן וכוס קמח מלא (מחיר משוער כמה שקלים בודדים) יחד עם כפית שמרים יבשים (כמה אגורות) מלח (פחחח לא נכנס לתקציב) צ'ילי יבש (כי חייב חריפות) וחצי צרור כוסברה( שקל. למי שמתעקש על המחיר). מוסיפים רבע כוס שמן זית (כמה שקלים) ומים לפי הצורך (בערך כוס…אולי קצת פחות. תלוי בקמח) ומערבבים לבצק אחיד. מניחים בטפ' החדר להתפחה של כמה דקות (בכל זאת, תפיחה קלה, כי הולכים לשרוף לו את הצורה במחבת עוד כמה דקות).

משטחים עם מערוך (נגיד, אני, את המערוך שלי, לא מצאתי) או עם הידיים, ומחממים מחבת שתהיה חמה אבל לא רותחת(כי אנחנו רוצים לבשל גם את פנים הלחם השטוח כמה שאפשר) מוסיפים שמן זית ומטגנים משני הצדדים. למהדרין (או אלה שמעדיפים לאפות, איך אתם אוהבבבבים לאפות כל מה שהכי כיף לטגן) יכולים גם לאפות על 190 עד הזהבה.

מגישים עם יוגורט, או שמנת חמוצה. קצת ירקות ליד.

תענוג.

את הכוסברה כמובן אפשר להחליף. אבל אני אשאל, למה?

מתאים בול לשבת בבוקר. או לערב כיפי במרפסת.

וגם כמה אופסי (אופס! נפל לי, נשבר לי, נשפך לי,  דרכתי על) היו לי היום כמובן. חשבתי שאני כבר לא אהיה עייפה זה יתרחש פחות ופחות אבל התבדיתי. בבית קפה ברכייה מתחת לשולחן הקפיצה את השתייה והקפה קצת נשפך על השולחן, דברים קצת רעדו, ואני? אופסי.

ועכשיו בדרכי אל המחשב, עם הכוס ויטמנציק פטל וקרח הלילית שלי, באמצע שיחת טלפון עם ניצ (שאמרה לי שמארגנת הפתעה ליומולדת אז לא הייתי מרוכזת) הפלתי את הכוס על הרצפה יחח עם הטלפון שבתקווה שרד את המכה…. אבל איך אומרים? אין כמו ספונג'ה שנייה לפני שהולכים לישון. אופסי.

היום שמעתי את "חיה בתוכי" של שלומי שבת. אני כל כך אוהבת להקשיב לו. בבאר שבע הייתי שומעת אותו בריפיט כל היום. זה שיר חדש, שתפס אותי ברגע. מה אני יעשה? קיטצ' כבר אמרנו…

מחר הבלוג קופץ לגרמניה. רגע מה? גרמניה? לא הבנתי.

ניפגש מחר, ואסביר הכל.

שאו ברכה, אוהבת מכל הלב.

נעמיש