הבוקר הבנתי הגעתי להשלמה פנימית עם אי הסדר בבית.
אחריי שנים בהם מדדתי את עצמי לפי הבלאגן והרגשתי פחות שווה כשהבית לא היה כמו שחשבתי שהוא צריך להיראות.
שנים חשבתי שאני בלגניסטית וזהו זה מה יש, שאין לי סיכוי להשתנות.
האמנתי שאני כזאת כי אמא שלי מסדרת, מנקה ומארגנת כל הזמן והיא תמיד סידרה אחריי, שלא למדתי את הבסיס את איך להתארגן בלי שיש מישהו שמסדר אחריי.
היום אחריי תקופה של חקירה פנימית (לאו דווקא בנושא הזה) הבנתי משהו ותחושה של שלווה פנימית נכנסה אליי.
הבנתי שאני זה לא הבית והבית זה לא אני. אז נכון שהסדר בבית מושפע לא פעם מאיך שאני מרגישה,
אבל הוא לא משקף את האני הפנימי שלי ויש לי זכות להרגיש שווה גם אם הבית הפוך, הכיור עולה על גדותיו ויש ערימות כביסה לנקות ולקפל.
הבנתי שזה ממש לא נכון שאני לא יכולה לארגן ולהתארגן לבד. בעיקר לאור העובדה שלפניי החתונה אירגנתי וסידרתי בתים של אחרים לא פעם.
הבנתי שאני בוחרת לא לסדר מכל מיני סיבות ושאני בוחרת לסדר מסיבות אחרות.
הבנתי שאני צריכה להפסיק לבקר את עצמי אם בחרתי שלא לסדר ולהתעסק בעניינים אחרים שבהם בחרתי.
הבנתי שאני מסוגלת לומר לבעלי שאין לו זכות לבקר אותי על אי הסדר אם הוא לא טורח לסדר בעצמו.
והכי חשוב זה שאחריי החלטה לפניי כמה חודשים להפסיק לסדר עבור בעלי ולהתחיל לחשוב רק מה יעשה לי טוב קל לי יותר לסדר ולנקות ויותר ואני פחות ופחות מרגישה אשמה אם בחרתי לא לטפל בבית אלא בעצמי.