מה קורה לשיגרה היומיומית של אורי ועמית, כשבדירה ממול עובר להתגורר זוג צעיר? מרפסת מול מרפסת. זוג מול זוג. הזוג הצעיר, מיקה ואביתר, רקדנית ודוקטורנט. ממולם, אורי ועמית, יזם עסקים ומורה לספרות ודריה, בתם הקטנה. שיגרת החיים נמשכת כרגיל, לכאורה. אך ורק על פני השטח. הקירבה והחשיפה של המגורים, כביכול, במרחק נגיעה, משנה את פני הדברים. הסיטואציה מציבה שאלות ומעוררת פנטזיות מודחקות. הספר נפתח בארוחת ערב, המפגישה את ארבעתם בבית של אביתר ומיקה, המארחים.
"שניות ספורות מהרגע שנכנסו, אביתר החליט שהוא לא מחבב אותו, את הגבר הזה, גבר שמח מדי, מלא ביטחון, מדיף כוח וכסף, ואיזו אלימות שהוא לא טרח אפילו להסתיר. הם לחצו ידיים – לחיצה חזקה, ארוכה, בוחנת – ואביתר כפה על עצמו להיישיר אליו מבט, לא להתקפל. הרי הוא המארח כאן, והטריטוריה הזאת שייכת לו, רק לו. אביתר הציג את מיקה, וראה חיוך מאיר את פניו של אורי כשלחצו ידיים, כולו נוטף מתיקות בוטה, דוחה. נעים מאוד, נעים מאוד."
הם בסך הכל מנסים לצלוח ערב חברתי. מפגש של ארבעה אנשים מבוגרים, מתורבתים. ארוחת דגים, קצת יין. לא רק את דג הלברק היה ניתן לחתוך בסכין באותה ארוחה. גם את המתח שבאוויר.
"והמבט של אורי, מין הבזק במבט שלו, ובדיוק ברגע הזה, בדיוק, עמית מצליחה להעניק פשר לתחושה המוזרה שמלווה אותה מרגע שנכנסו. וזו תחושה שונה מן המועקה שקדמה לארוחה, ומאי-הנוחות המובנית בפגישות כאלה. כמו משהו הואר בה פתאום, מבקש ממנה להסתכל ולהבין, והיא לא יודעת מה בדיוק היא ראתה בעיניו, אבל נדמה לה שמיקה ואורי מכירים מלפני, וזו היכרות ארוכה, קרובה."
אווירה טעונה. מתח מיני סמוי. כמעט שאפשר היה לשמוע אנחת הקלה כשהערב מגיע לקיצו. פתיתי השלג היורדים במהלך אותו לילה קר וצונן מהווים ניגוד גמור לקיץ הקודם.
וכאן בעצם מתחיל הסיפור האמיתי. אותו קיץ קודם. איך כל אחת מארבעת הדמויות מושפעת מהמגורים הקרובים, הכל כך חושפים. המגלים בהדרגה את יסודות הבניין ופיגומיו. מה בדיוק קורה שם ועד כמה שבירה כל אחת ממערכות היחסים הזוגית. איפה עובר קו השבר. האם יהיה ניתן לאחות את השברים, לטייח את המבנה שנסדק.
"הוא נכנס בפעם השנייה השבוע לאותו אולם. נבוך להיות לבדו, הרגיש חשוף. ישב רחוק יותר, בשורה העשירית מימין. הוא הזמין את הכרטיס רק אתמול, והאולם כבר היה מלא כמעט לחלוטין. ועכשיו הוא זיהה, מופתע, רעידה עדינה ברגלו. וחיוך של ילד עלה על שפתיו. הוא אוהב משחקים כאלה. גם בגיל ארבעים."
לאורך כל הספר קו המוביל את הכמיהה הזו. כל אחת מארבעת הדמויות והכמיהה שלה. "המבט שלו כמו האיר עליה תאורה ההולמת אותה בדיוק במידה הנכונה – מדגישה את היפה, מטשטשת את היפה פחות – והשיחה שטפה, ושניהם עישנו סיגריה נוספת, מקפידים לא להביט זה בעיני זה, יש עדיין איזו מוזרות עדינה, נחבאת בקירבה הפיזית הזאת לאחר שבועות של מרחק".
המסלול הבטוח בין חלום, הבטחה ואכזבה הוא כמעט בלתי נמנע.
"אתה בטוח שזה רעיון טוב, לערבב את כולנו, לבטל את מעט המיסתורין שעוד נותר? הוא צחק, מביט בעמוד הבניין הסדוק שלידו, נבוך מאוד. אני חושב שכן, הכריח את עצמו משום-מה להתעקש, זה יכול להיות רעיון טוב. נראה לי שאחרי חצי שנה של חלון מול חלון אפשר להציע איזה איחוד משפחות עדין, כולל הילדים. "
אני לא אחשוף בפניכם להן נעות הדמויות ולאילו מסלולי התנגשות הן נסחפות. תיהנו לקרוא על כך, בעצמכם. אבל ניכר למדי, שאותו קיץ היה חם. מאוד.
זו היתה התרשמותי מ"אקלים", ספרו המצויין של ערן שגיא סשיצקי. ארבעת הדמויות עליהן כתב ערן שגיא היו אמינות. ישראליות כל כך. דמויות שנהנתי לקלף את הקליפה החיצונית שלהן ולגלות את מה שהן נוטות להותיר לעצמן.
קראתי את הספר כמעט בנשימה עצורה. סקרנית לדעת איך המפגש הצונן יסתיים במקום שבו החום והאינטימיות געשו וביעבעו מתחת לפני השטח.
______________________________________________________________________________________
"אקלים", ערן שגיא סשיצקי, הוצאת זמורה ביתן.
ספרו הראשון "זה קורה מהר", יצא גם הוא בהוצאת זמורה.
______________________________________________________________________________________
אהבתם את הפוסט? מוזמנים להירשם כעוקבים לבלוג שלי.
פשוט ליחצו על הכפתור: עקבו אחרי…