לחזור למקורות

בחורה עם מחשב נייד

לפני הרבה שנים היה לי בלוג בישראבלוג, "בלוג עמוק כזה ונקי". העיצוב שלו היה מינימלי כי רציתי שהמילים ידברו, והן דיברו לאורך שנים, לכדו את הדברים שריחפו לי בלב. הכינוי שלי היה ז'אן דארק, אולי מתוך איזו מודעות פמיניסטית שאז לא ידעתי לשיים. הייתי ילדה בחדר שלי וישבתי מול מחשב נייח, על כיסא תלמיד, וחלמתי על אהבה, על גבר שאצבעות כף היד שלו יתאימו לרווחים בין אצבעות כף היד שלי. התמונות בחדר היו תלויות על קיר וורוד ומנצנץ והן כולן היו תמונות של אהבה, נשיקות, מבטים. למה אהבה הייתה כל מה שרציתי אז? אולי היא סימלה קבלה. לא הייתי מסוגלת לקבל את עצמי בשום ממד (פיזי או נפשי), חוץ מהכתיבה. הביטחון העצמי שלי היה מרוח על כל קירות הבלוג ההוא, אמנם כתבתי שאין לי ביטחון עצמי (כמו בשיר שכתבתי אז, "הביטחון העצמי שלי נמוך מים המלח") אבל המילים ההן היו הביטחון. וזה הממד הסמוי, האקוויפר של החיים שלי. מאז ועד היום. הכתיבה מצליחה לשרטט את הרגשות הגולמיים ביותר. היום הדברים אחרים. עזבתי את הבית, אני מתחתנת עוד כמה חודשים והשאיפות שלי ממוסגרות פחות או יותר בתוך קווים שברורים לי. הרבה קרה מאז שישבתי אז בחדר הוורוד שלי. הלב שלי נשבר. חברים חדשים נכנסו אליו ואחרים פינו את מקומם. קרובים חלו או מתו. סבתיק היא ציפה על נוזלי הזיכרון שלי, ותמונות מסוימות ביום יום שולחות אותי ישר אליה. כשאני רואה פילפינית עם אזניות ליד אישה מבוגרת שמוטת ראש על ספסל, אני חושבת עליה; כשאני רואה כפות ידיים מעוקלות, קשות מרוב דלקת פרקים, אני חושבת עליה. המוות שלה טלטל אותי בעיקר בגלל שהיא הייתה דמות מפתח בסיפור הזה, שאפשר לכנות אותו החיים שלי. היה איתה טוב והיה איתה רע אבל ממרחק הזמן אני רק שומעת את נימת קולה, מרגישה את אצבעותיי על שיערה האדמוני, הדליל שהייתה מסתירה תמיד בפאת תלתלים שחורה ומדויקת. החיים לא נוחים וברורים יותר היום אלא מבלבלים ומעורפלים. אני לא תמיד יודעת באיזו דלת לפתוח ואני עדיין מפחדת לגלות מה יש מאחורי דלתות מסוימות. הדמעות עדיין נופלות לי על הלחיים, בימים כאלה יותר ובאחרים פחות, מסמנות לעצמן טריטוריה של ילדות. אני עדיין אני של פעם, למרות שמחשבות רכות התחלפו במחשבות מחודדות, ורצועת הנוף הברורה של חיי היא עכשיו ליקוט מתמשך של חלקיקי הגדרה עצמית.  אז אני כאן עכשיו, עם כוס יין וסיגריה. אולי זה יעזור.

לחזור למקורות

איפה הכל התחיל

באנרגיה אצורה לבנה

בסיפור עם עתיק על האנשים המאושרים

החיים מתקדמים על מסוע מתכתי נוצץ ומתוזמן היטב

היצרים נחתכים במגרסת נייר מהפכנית ומשוננת היטב

האהבה מצולמת לסרט דוקומנטרי שלא נראה כמותו מתוסרט היטב

שים לב שהכל יהיה היטב

אחרת לא ישארו לך עוד ברירות

לחזור למקורות