אובדן אדם אהוב קשה בכול גיל. התמודדות עם סוף,עם אובדן המקום המיוחד שלנו במערכת היחסים שהייתה לנו עם אותו אדם ,אינה קשורה לגיל כרונולוגי. אנחנו יכולים לנהל חיים בוגרים ולתפקד כמבוגרים מן המניין אך בתוכינו,בעולמינו הרגשי,התמונה מעט שונה-תמיד נישאר ילדים מול מי שאהב אותנו ללא תנאי. לזכרך,סבתא קלרט האהובה.
לפני מס' ימים הלכה לעולמה אישה מיוחדת,יחידה במינה,שהייתה לי בתקופות ארוכות כאם,שכול כך אהבתי. סבתא קלרט שלי (אליס נטף),לא הייתה "רק סבתא".הייתי כמו הילדה השלישית שלה,אחרי דודתי ואמי,קרובה אליה לפעמים יותר משתיהן. היא הייתה לי מעיין נובע בזמן בצורת,עוגן איתן ברוחות סערה,התגלמות החסד,העדינות,החמלה והנתינה. תחת כנפיה החמימות מצאתי מחסה, ברגעים שהיה כול כך קר שם בחוץ. בביתה גרתי קרוב לעשר שנים,במחיצתה. בפאריז,עיר האורות,היא הייתה האור האמיתי שלי,זה שמאיר לי את הדרך ושומר עליי. זכיתי להתפתח בשנים הכי מעצבות של חיי לצד נוכחותה העוטפת,הדואגת,האוהבת ללא תנאים. היא הייתה החברה הכי טובה שלי ,תמיד נוכחת,מקשיבה,מפנקת ,באוכל שאני הכי אוהבת, מייעצת..כול כך חכמה ומשכילה היא הייתה,אצילת נפש,פמיניסטית אמיתית עוד לפני שידעתי מה זה בכלל. אפילו על גיטרה היא ידעה לנגן.היא לימדה אותי על עצמאות,נתינה וחסד. בזכותה הצלחתי בתיאטרון ובאוניברסיטה-היא הייתה מתקנת לי שגיאות כתיב בעבודות סמינריוניות ועובדת איתי על המבטא הצרפתי שלי לפני הצגות. היא הייתה כול כך גאה בי ומספרת עליי לחברות שלה בשיחות הארוכות שלהן בטלפון.לפני מס' שנים ערכו לכבודה ערב הוקרה אותן יתומות שהצילה וגידלה בבית יתומות בבלגיה מטעם הג'וינט ,לאחר המלחמה.
הפרידה ממנה
לעולם לא אשכח איך הביטה בי כשבאתי לפני חודש לבקר אותה,החזקתי לה את היד,ליטפתי את פניה ועורה הרך, היא הייתה על כיסא גלגלים,מתקשה בדיבור,מכווצת ורזה, כמו כבויה,ואמרתי לה בצרפתית "סבתא,אני אוהבת אותך מאוד. תודה על כול מה שנתת לי. אני עובדת גם כמרצה לפסיכולוגיה את יודעת? אני מלמדת סטודנטים איך להיות מטפלים.זה בזכותך." היא הביטה בי ממושכות ,עיניה נמלאו באור,במבט כול כך מלא באהבה ובחוכמה. היא ליטפה את מצחי ארוכות,ואני הרגשתי בתוכי כאילו הזמן קפא על מקומו,כאילו פרוג'קטור ענק מאיר עלינו באותם רגעים,ידעתי בידיעה פנימית שזו כנראה הפרידה שלנו.ושוב ,כמו פעם ובפעם האחרונה,התמסרתי לאהבה שלה ברגע המיוחד הזה והרגשתי עוד לכמה רגעים של חסד את אותה תחושה מוכרת ונעימה של ילדה אהובה במחיצתה..היא אפילו צחקה ממשהו מצחיק שסיפרתי לה,אחר כך הצעתי לה שוקולד שהיא מאוד אהבה ושמתי לה אותו בפה, כמו להמתיק את הרגע,שיישאר לשתינו זיכרון מתוק.
פרידה מעמדת הילדה האהובה
אמרתי לה שאבוא בקרוב ויצאתי ,כולי חנוקה מדמעות ,יורדת במדרגות לכיוון המכונית,משאירה אותה מאחור ואיתה ,את האפשרות להיות שוב ילדה במחיצתה,אהובה ללא תנאי.והנה אני מתקדמת וצועדת בכול ארבעים שנות ילדותי איתה ולבי השבור לכיוון המכונית,שם חיכו לי בן זוגי ,ילדיי הקטנים והתפקיד האימהי שלי,לא בטוחה שאחווה עוד רגע כזה. נכון,היא נפטרה בשיבה טובה,בבית,בזרועותיה של אמי,אבל אף אחד באמת לא יכול להתכונן לרגע בו הוא ייאלץ להיפרד באמת מההורה שלו,מהאוהב שלו,מהאדם האהוב שהעניק לו אהבה גדולה כול כך. סבתא אהובה,יקרה שלי,תודה על הכול,בזכותך ובזכות הקרקע התומכת שהיית לי ,אני מי שאני היום-אישה אוהבת,בת זוג ואימא,המצליחה להגשים את עצמה ועוזרת לאחרים לעשות כן, מודעת לזכות שיש לנו לחיות חיים מספקים ומלאים. בזכות האהבה שלך.
יהי זכרך ברוך.
