תחושת האשמה הכבדה של האחים על מה שעוללו ליוסף, ואולי גם על מה שעוללו לאביהם,
על שיברון הלב שגרמו לו כשביימו את מותו של יוסף עם הכותנת המגואלת בדם- ליווה אותם כמו עננה כבדה במשך כל ימי חייהם.
מאז, כל דבר רע שקורה להם, כמו האשמתם בריגול ע"י יוסף, מקבל מייד פירוש של עונש, או תגמול על הרוע שיצא מהם.
אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת (בראשית מ"ב)
המדרש מספר כי כשהיו בדרכם חזרה הביתה מהמרעה, עם כתונת יוסף המגואלת בדם שעיר עיזים הם נשבעו לשמור סוד, לא לגלות את האמת לאביהם עד עולם (שיוסף נמכר לעבדות).
אילו יכולתי הייתי שואלת אותם:
איך זה לחיות עם סוד כה אפל לכל אורך החיים, ולדעת שיש עוד 9 שותפים לו?
איך זה משפיע על מערכת היחסים בין האחים?
האם זה תורם ללכידות או לחשדות, לפחד, לחוסר אמון?
וכשראו את אביהם מתיסר בסבלו וממאן להינחם האם הסבו את עיניהם לצד השני?
האם שמחו לאידו על שנלקח ממנו הבן של האשה האהובה?
האם בניה של השנואה הרגישו ולו לרגע את שמחת המקופחים?
מה שמצטייר לנגד עיני בבירור הוא שהם לא ממש "קנו" את הסליחה של יוסף. כל הבכי והחיבוקים, והמתנות לא שיחררו אותם מרגשות האשם הקשים.
מה מונע מהם להשתחרר מאשמה?
אולי נכון יותר לשאול-מי מונע מהם להשתחרר מאשמה?
נראה לי שזה יוסף עצמו.
יוסף לא מאפשר להם לבקש ממנו סליחה. לבוא חשבון על הרוע והאכזריות שבה נהגו כלפיו.
ולכן הסליחה של יוסף אינה מאפשרת לעוון להיות מחול, אינה מאפשרת לבעלי העוון להרגיש שנמחל להם. ותחושת האשמה הכבדה נותרת בעינה.
הם אולי "עמדו במבחנים" שהוא שם להם, הוכיחו בהתנהגותם שהם לא מנוהלים יותר על ידי שנאת בן האשה האהובה (הם מגוננים על בנימין, יהודה מוכן להיות עבד תחתיו, לא מוכן להסב לאביו שוב צער)
אבל, נראה לי שהעננה של המעשה הנורא שקרה שם באמת, השלכתו של יוסף לבור ריק ללא מים, וללא כסות לעורו, ומכירתו לעבדות ,
שני מעשים שמשמעותם בעצם נסיון להורגו (מכירה לעבדות היתה משולה לגזר דין מוות באותם ימים) עומדת ביניהם, לא מדוברת, ולא מאפשרת סליחה מכל הלב.
לו היה מתרחש תהליך תשובה אמיתי זה היה נשמע כך:
יוסף, אנחנו מצטערים על ההתנהגות האכזרית ורעת הלב שלנו כלפיך.
אנחנו יודעים שכשהשלכנו אותך לבור בטח הרגשת מפוחד, מבועת, אבוד וחסר אונים .היינו עשרה נגד אחד.. התאכזרנו אליך..
אנא סלח לנו. אנחנו מבטיחים שלעולם לא ננהג ברוע לב שכזה כלפיך או כלפי אף אדם אחר!
אבל זה לא קרה.
אולי כי יוסף לא היה מסוגל להתמודד שוב עם הטראומה, לא היה מסוגל להיזכר במה שקרה ולדבר על זה, זה נשאר קבור עמוק בתוכו.
ואולי לכן מיהר לסלוח, להכביר מילים על התכנית האלוהית, שרק לא ידברו ולא יזכירו לו .
מילים יכולות להבהיר ויכולות גם להיות מסך עשן.
גם אם האחים רוצים לדבר- יוסף לא מאפשר להם. הוא סותם להם את הפה עם הדיבורים על אלוהים, ועל שהכל היה לטובה.
אני לא בטוחה שהאחים נמצאים במדרגת רוחניות כמו שלו ואם הדיבורים שלו לא נפלו על אזניים ערלות.
וגם אם הבינו מה שהוא אומר להם, הם כנראה לא יכלו להאמין לו שהוא באמת מתכוון לכך, כי נשארו קפואים ולכודים בתחושת האשמה והפחד, שמא יוסף יגלה לאביהם מה קרה שם באמת.
אולי אפילו חלפה בראשם שאלה- מה בעצם מונע ממנו לספר לו?
מה גורם לו לסלוח להם כל כך מהר?
האם באמת הוא מסוגל לשכוח ולסלוח להם?
אולי חשבו לעצמם שהוא עושה זאת כדי לא לקרוע את לב אביהם.
כדי לא להחיות קונפליקט משפחתי בין בני השנואה לבני האהובה?
ואם כך כל עוד יעקב בחיים-הם מרגישים פחות או יותר מוגנים.
אבל כשאביהם מת- מפלס הפחד והאשמה מטפס.
וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ
מעניין שהסופר המקראי בוחר במילה "לו" במקום "אולי".
מבחינה תחבירית המילה לו באה בעיקר לפני זמן עבר והווה, ופותחת משפט תנאי מדומה, שאינו בר מימוש. כאן היא פותחת משפט לפני פועל בזמן עתיד ,
מה שהופך את המשפט כמעט לביטוי של מישאלה, (הלוואיי) ואת המילה "לו" למעין פליטת פה פרוידיאנית ,
שמסגירה את רגשות הפחד האשמה מחד והציפיה לעונש מאידך. מי שמרגיש אשם, באופן לא מודע מצפה לעונש..
"לו ישטמנו יוסף".
לו יוסף היה עכשיו שוטם אותם הם בטח היו מרגישים שזה צפוי וטבעי.
אבל
הוא ממשיך לבלבל אותם עם הדיבורים ה"מרגיעים" שלו :
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי
וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה…
וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ–אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם.
האם מילים כמו "אל תפחדו" באמת יכולות להרגיע מי שמרגיש חרדה איומה, ממש איום על חייו?
היום הוא היום החשןך ביותר בשנה, ולאט לאט יתחילו הימים להתארך והאור יגבר על החושך.
מברכת אותנו שנצליח להיות אמיצים וכנים בבקשת סליחה מכל הלב ובאופן מלא מכל מי שפגענו בו, ושניזכה לקבל מחילה אמיתית (מחול! מחול! מחול)! שתשחרר אותנו מכל אשמה שמכבידה על חיינו.
וגם -שנצליח למצוא מילים לספר על חוויות כאובות שנשכחו ונקברו על מנת לשחרר את האנרגיה שלהם שממשיכה להשפיע מתחת לפני השטח, ולחיות משוחררים מאג'נדות..
#מאחורי_הקלעים_של_הסיפור_המקראי
#מדרש_עכשווי_פכידודרמה_של_סיפור_מקראי