לורד

רובכם מכירים אותי כבלוגרית ספרות ואופנה, תרבות ואומנות הכותבת רבות על נשים מוכשרות ויוצאות דופן: סופרות, מעצבות, יוצרות. היום אני נועלת את נעלי הבית, מתעטפת בחלוק משי מפנק, מוזגת לי כוס קפה עם מעט חלב בלי סוכר ובוחרת לחלוק עמכם פיסת חיים וחברות מיוחדת במינה עם חברה שהשבוע חגגה לי יום הולדת שלא ישכח. היא יוצאת דופן, יש לה סגנון משלה ונתנה לי הרבה השראה. הפוסט הזה מוקדש לה.

'כי מה יש בשם? זה אשר נקרא לו ורד, ידיף אותו ריח מתוק בכל שם אחר' (שייקספיר)**

שנים היית נכנסת למשרד וקוראת "ר-וי-תוש" בקול צלול ואופטימי. באותם רגעים, מדי בוקר, ידעתי שהכול יהיה בסדר וחיוך קטן נסוך על פני בעיצומו של קפה, הראשון בשרשרת. שתים עשרה שנה במשרד בגודל שני מטר מרובע, הממוקם לפני השירותים והמטבח במרחק כמה צעדים ממך, עושים משהו לחוויה הקולקטיבית. ניהלת משרד לא קל בכישרון ובאינטואיציות נהדרות והיית שם לצדי, מרימה את המורל, לעתים מצחיקה, מעודדת, מראה לי זווית אופטימית, את החשוב ולא את הטפל.

2005-6

זיכרונות קופצים לי לראש ללא סדר ומעלים חיוך על פני. כשקפצנו לקניון הזהב אמרנו לעצמנו –"בוודאי יהיה ריק" וגילינו בתדהמה שאין מקום חנייה. 'כולם עושים חיים ורק אנחנו עובדות?' חנינו על דיונה במרחק קילומטר באמצע השבוע בסתם יום של חול ולא מבינות כיצד זה יתכן. לאחר 'שיחת רעים ותיקים' ביני ובין מעיל הטרנץ' היפהפה של טומי הילפינגר, רכשת אותו יחד עם כמה פרטי מותגים. האח, איזה יום זה היה. זוכרת שחשפתי בפנייך את הסוד שעל תפוח אדמה לוהט לא רק יוגורט טעים אלא גם גבינה לבנה ושיש סרטים במחשב לצפייה ישירה, שטרם עלו לאקרנים. זוכרת שבוע של מאה אורחים מרחבי העולם, אותו ניהלנו יחדיו ביעילות טלפתית, זוכרת אותך במכנסיים ואותי בחצאית אך בערבי השקה והרמות כוסית, שתינו עולות על מדים: שמלת קוקטייל חגיגית.
2007

'ורד שמי הבוקר בין עצי הגן' (רחל)

הכרת אותי תמימה כילדה למרות שהייתי קרובה לגיל ארבעים. גיל אותו חגגת לי בגדול בפורום עליון שהצדיע לי על עבודתי הטובה. באותם ימים השקתי אתר אינטרנט שהיה ה- מילה האחרונה וחדשני ברמה עולמית. באותם ימים גם האמנתי שכולם אומרים אמת וכולם רוצים בטובת כולם. שכל מה שמבקשים ממני אני מיד אומרת כן ושאין לאיש אג'נדה נסתרת. השנים במקום העבודה למדו אותי אחרת ואני נועצתי בך בהרבה תחומים. למרות גילך הצעיר (או אם להשתמש בביטוי שלך- 'עם חלב על השפתיים') הייתה לך באופן טבעי חכמת חיים שהרבה פעמים עלתה על שלי בעשרת מונים ועזרה לי לנתב עצמי בדרכים הפתלתלות של הארגון ובכלל בחיים. בזכותך היו גם שמחות וצחוקים בין אפלה, רעל, רוע וייאוש.

עברתי שנים של הישרדות לא פשוטות ובהם הפסקתי לגמרי לקרוא ולשמוע מוזיקה. זה היה המרד הפרטי שלי. קראתי קצת באנגלית, השפה האהובה עלי, אבל הטלתי סוג של חרם על כל מה שיפה וטוב בעולמנו. יום אחד הנחת בידי ספר, רומן רומנטי שהפך לשיחת היום בארץ וברחבי העולם. אינך יודעת אך זו הייתה נקודת מפנה חשובה בחיי. רומן זה הוביל לרומן שני ושלישי. לחזרה לספרים, גם לרומנטיים וגם לפרוזה מסוגים אחרים. הספרים הובילו אותי יד ביד להתפתחות אישית חסרת תקדים שלא הייתה כדוגמתה אצלי. לימים יחד עם הספרים, עזבתי את העבודה ששנים כבלה את ידיי ויצאתי לחופשי. התחלתי לכתוב בעצמי בבלוג בסלונה ואח"כ גם בבלוג עצמאי. ומשם תחילתו של רומן ביכורים. ושיעורי כתיבה.

היום אני לקראת הוצאה לאור של ספר ביכורים. הכול החל מאותו רגע בו שמת לי רומן ביד. את חיכית עם כולם לחלק ב, ג' בעוד אני קראתי את שפת המקור ואת כל הטרילוגיה ברצף. צחקת שאני התחלתי אחרונה וסיימתי ראשונה. קריאת ספר או שניים עברה לקריאה ללא הפסקה וכתיבת סקירות וביקורות אותם קוראים אלפי עוקבים. הספרות הפכה להיות אחד התחומים המובילים בחיי דרכם הכרתי מועדוני קוראות, חובבי ספרות נלהבים, סופרות וסופרים וותיקים וחדשים ובעקבות כול זה חברים חדשים. חיים חדשים! בזכותך נפתחתי לאנשים מסוגים שונים והבנתי שיש מקום לכולם ויש חיים מחוץ למיינסטרים.

2007-2010

גררת אותי לרוץ ויחד התחרינו במירוץ נשים בתל אביב. עד היום המדליה מקשטת את שולחני. התחביב החדש עד היום משחק תפקיד. אמנם אני רצה כמו בבית אבות אבל מי יודע, אולי עוד אעשה כמוך חמישה קילומטר. תלוי בך, הנה, זרקתי לך אתגר.

2013, בסיומה של חגיגת בר המצווה של איתמר (אני כבר ללא איפור ובנעלי בלט 🙂 )

2013

ביום בהיר קדרו השמים בו החלה תקופה קשה ואפלה בה חייך היו נתונים בידי הרפואה. ההיפוכונדריה המתוקה שלך, שתמיד צחקנו עליה הוכיחה את עצמה כיעילה. אחרי מכה מקרית במשחק המאמאנט התעקשת לבדיקה יסודית ובניגוד לדעה של כירורג גילית את המחלה. זה היה הצעד הראשון להבראה. ניסיתי לתת לך את כל כולי. את כל מה שיש בי שיתרום ולו במעט להבראה המיוחלת, להקל במעט על הקשיים האיומים שעברת בדרך אליה. לא חשבתי יחד אתך לרגע על אפשרות אחרת למעט הצלחה טוטאלית. רק הבראה מוחלטת! 'ורדינה, זה יהיה 100% הבראה', אמרתי שוב ושוב והבטתי בך לתוך העיניים. 'בטוחה???' ענית בעיניים קרועות, 'מניין הביטחון המלא???' '100% הבראה', התעקשתי. 'סיימי את ההליך הרפואי ובקרוב הכול יהיה היסטוריה'. עברת את התקופה הקשה באצילות ובגדלות נפש עם בעל ושני ילדים קטנים בבית.

בין רפלקסולוגיה בנמל לבוקר שטוף שמש בחוף ראשון, בין חגיגת פורים עם תחפושות שהבאתי מהבית אותה חגגנו בביתך, לביקור חטוף באמצע יום עבודה, ניסיתי להעביר לך הבראה דרך אהבה. לא אשכח את הרגע, בו הייתי במקרה נוכחת, בו הודיעו לך שהמחלה אינה גנטית ושאינך צפויה לכריתה. את חיבוק ולפיתת הברזל אחת את השנייה כנאחזות בחיים לא אשכח לעולם. רגע אמתי של אושר. רגע של כוח הדדי. עברת משיער בלונד ארוך לגרסה קצרה וטרנדית. המראה החדש משדר חספוס והומור, קלאסי ונערי, שובב ונשי. כמה זה את.

באותה שנה הייתי חייבת לעשות שינויי וידעתי שלולא הוא, לא תהיה לי תקומה. להיות או לחדול במובן המטפורי של המילה. העזיבה הייתה מלווה בקשיים צפויים ולאחריהם במהמורות שעלו על כל הציפיות השחורות ועל כל דמיון. באותם רגעים ובאותם ימים הרגשתי שאת חומקת ממני ועוברת לצד שמנגד, לצד הדורס. צד, שרק היום אני יכולה לומר בלב שלם, שהותרתי מאחור. הרגשתי נבגדת. הרגשתי כעס עמוק ועלבון צורב.

לימים הבנתי שדברים נתונים לפרשנות ומה שהבנתי כהפניית עורף לא נראו כך מצדך ושאת הרגשת שהיית בעדי גם בימים הקשים ההם. תקופה זו היא פצע. נותרה כחור שחור שהעדפתי לשים מאחור. את כולו ככללותו. המבט הוא קדימה ואני יודעת שהקשר והחברות האמיצה שלנו רבת השנים שווים את זה. העתיד שלנו ביחד. היחד נותן לנו את הכוח: תמיכה הדדית בכל תחומי החיים, האישיים ומקצועיים.

2015

חזרת לבריאות מלאה ואין מאושרת ממני. עברת מקום עבודה לתפקיד חדש ומאתגר בו את מצליחה כי את מוכשרת וטובה בעבודתך. משלבת עבודה, משפחה וחברים בדרך מעוררת השראה. ביום בו יצאנו למסע קניות בגדים כהרגלנו, בו אני מושכת למחויט ואת גוררת לגזעי, הודיעו לך שהתקבלת. כמה התחבקנו וצחקנו מאושר. היום את ספורטאית אמתית בגוף ובנפש. הקמת את מאמאנט בבית הספר של הילדים במו ידייך. את קפטנית ומשקיעה את זמנך ומרצך לאמונים, לארגון ולתמיכה במודעות לבדיקה. הפכת את המיזם הספורטיבי למיזם שעוזר למאות ולאלפי נשים שנבדקות ומצילות את חייהן. אף אני חיה בצל המחלה עם סבתא שנפטרה ואימא שהבריאה ומודעת לבדיקות פעמיים בשנה מזה שנים רבות. הופעתך בתכנית הבוקר בטלוויזיה בה דברת על מאמאנט והתמיכה במודעות בדיקה לסרטן השד הייתה מקסימה, מלאת השראה, אישית וממוקדת למטרה. יישר כוח!

ימי ההולדת המושקעים בנינו הם שם דבר בינלאומי: בגדים, הצגה, מחזמר, סרט, מסעדה, מסאז' ומה לא? תשומת לב הדדית לעילא ולעילא. כל אחת כותבת ברכה בסגנון שלה. ממני ציטוט או שיר על ורד (מרחל ועד שייקספיר), מוסיפה חרוזים וקצת ציורים. את תמיד מאחלת שאגשים את כל שיעשה אותי מאושרת ומפליגה בתשבחות.

2014-2015 הבימה, הקאמרי, שרונה, סינמה סיטי, ועוד ועוד ולא נפקד מקומו של הטרנץ'

בתקופה האחרונה הייתי מלאה בספקות עצמיים בזמן שאני מנסה להרים לראשונה בחיי עסק עצמאי וזה אינו פשוט. למרות שאני כותבת בשני בלוגים, הקמתי אתר משלי, אני יוצרת וכותבת, אני לא נותנת לקשיים וללבטים להיחשף ונוטה להסתירם. כולנו עסוקים ורצים בין עבודה, בית וילדים אך בתקופה האחרונה הרגשתי ריחוק. שיש לך זמן לכל החברות ושאולי אותי קצת שכחת. הספקות העצמיים הרימו ראשם ותחושת בדידות חלחלה. ואז, הגיע יום הולדת שלא היה כמותו בעולם. תכננת עבורי יום פינוק וספא בתל אביב עליו אפשר רק לחלום. אף שלחת לי תכניה- לו"ז- מעוטרת בתמונות. דמעות ההתרגשות פרצו כסמבטיון, טוב שברגע שקבלתי אותה, הייתי בחניון…

תנודות החיים, המרחק ושינויים לא משפיעים עלינו. חברות אמתית היא נכס שאין יקר ממנו. כתבת לי שאני בעלת לב רחב ואישיות נדירה. את תמיד אומרת כמה אני יפה ונראית כל כך צעירה. את בעצמך, בגיל ארבעים נראית כילדה, חתיכה וחטובה. את תמיד אומרת- אין עליך רויתה! ואני אומרת- אין עליך ורדל'ה!

תודה שתמכת בי ללא ליאות לאורך שנים של עליות ומורדות ברכבת ההרים של החיים, בעבודה כמו בחיים האישיים ולא חסכת מעולם כל מאמץ ואוזן קשבת. תכשיט האינפיניטי שהענקתי לך, לחגוג את הבריאות ואת החיים, מסמל את הקשר המיוחד בנינו, קשר נצחי.

תודה שאת סומכת עלי וחולקת עמי את שעובר עליך: את החלומות, המאוויים, ההצלחות, חיי היום יום והקשיים. כל אלו בחיוך רחב, עיניים בורקות, מאירות ובאופטימיות אין קץ. זכות ניתנה לי להכיר אותך, חברה שנמצאת שם בטוב וברע. אמן שחברותנו תצעד יחד יד ביד עוד שנים רבות ארוכות וטובות.