
"Here's to the one who dreams, foolish as they may seem
Here's to the hearts that ache, here's to the mess we make."
הסרט נפתח באחת הסצנות המוזיקליות הטובות של השנים האחרונות ויש לי תחושה שצולם ב ONE TAKE. אלפי מכוניות תקועות בפקק בדרך ללוס אנג'לס, היא .L.A – עיר המלאכים, עיר האשליות אליה עולים לרגל כל החולמים. לפתע אישה אחת מתחילה לשיר. כבאפקט דומינו אנו עדים תוך דקות לאלפי אנשים היוצאים ממכוניותיהם המייאשות ופורצים בשירה אופטימית, מלאת תקוות ובריקוד סוער בסגנונות שונים, כל זאת בהומור ובקריצה הנושקים לימי 'תהילה' ו'פלאשדאנס' של שנות השמונים.
ראיין גוסלינג הוא סבסטיאן, פסנתרן ג'אז כושל, שלא מוכן להתפשר על טוהר האמנות הנכחדת שלו ויעשה הכול כדי שהג'אז לא ייכחד מהעולם. אמה סטון היא מיה, באריסטה בבית קפה הממוקם מול אולפני האחים וורנר, הנאבקת לפרוץ את דרכה בהוליווד בדרך הקשה והמייאשת. היא במצב לוותר על כל העסק. הוא גר על ארגזים. כשהשניים רק מכירים, לה יש חבר ברירת מחדל ולו יש אהובה מיתולוגית לשעבר שעדין לא השתחרר ממנה. מכאן אנו גולשים לעולם של פנטזיה, בו פסנתרן ושחקנית יכולים להגשים גם את עצמם וגם את זוגיותם.
מחיר הטוטליות שנדרשים אמנים ובני זוגם לשלם למען הגשמת חלומותיהם ידוע ומקובל. אך ברדיפה ללא הרף אחרי התשוקה הפנימית, האם זה מותיר מקום גם לתשוקה למשהו אחר? למישהו אחר? ומה עם האהבה?
סרט על רומנטיקה, תמימות, תשוקה ושאיפות. סרט קסום ונוסטלגי שייהנו בו גם אלו שאינם חובבי ז'אנר המחזמר ולא גדלו על דור הזהב של הוליווד. סרט על נאיביות שהכול אפשרי ושאפשר להשיג הכול. המוזיקה בסרט חוצה גבולות גיל ואף מקשרת בין הדורות.
השירים מקסימים, אילתורי הג'אז חגיגה לכל חובב וביניהם אני. השחקנים משכנעים לא רק במשחק אלא גם בשירה ובריקוד. הם אינם זמרי אופרה וגם לא פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס אך חוסר השלמות שלהם קסום כמגרעותיהם. הם חלק מהקסם. ריאן גוסלינג משכנע כפסנתרן ג'אז עד כדי כך ששאלתי את עצמי האם באמת הוא זה שמנגן. אמה סטון בעלת אלף הפרצופים אינה יפהפייה קלאסית אך קשה להסיר ממנה את העיניים. בשני השחקנים דבקה הכריזמה, הכימיה ביניהם שורפת את המסך ותענוג לצפות בהם.
קסם היא המילה בסרט. הוויזואליות כל כך יפה. אפילו לוס אנג'לס- עיר הערפיח, ממרום הגבעה המפורסמת הופכת לניו יורק ופריז של הקולנוע. רוב הזמן תהיתי באיזו תקופה מתרחש הסרט. המכוניות הזכירו את שנות השבעים. השמלות בריקוד עם החברות הזכירו את שנות השמונים. מועדוני הג'אז- את דור הזהב, הלוואי שהיו כאלו בארצנו הקטנטונת, הטלפונים הניידים והמחשב הנישא עדכניים להיום. מן סרט שטוב לכל תקופה.
מעצבת האופנה שעצבה את השמלות של אמה סטון, מרי זופרס ( Mary Zophres), הסבירה בראיון להוליווד ריפורטר, שרצתה לגרום לנשים בקהל להתאהב בריאן ולגברים להרגיש רומנטיים לגבי אמה. לריאן עצבה חליפות שלושה חלקים כהומאז' לשנות השלושים והארבעים במכנס גבוה ורחב ובנעלי סטפס קלאסיות בחום לבן שהשלימו את התמונה. בריקוד בפארק, היא מורידה את סנדלי הסטילטו ושניהם פוצחים בריקוד זוגי הוליוודי, בנעלי סטפס תואמות. כל אלו מצולמים באתרים האייקונים כמצפה בגריפית' פארק, תיאטרון הריאלטו והאוטוסטרדה בפקק המפורסם. שמלותיה היפהפיות של אמה קורצות לקתרין דנב, ג'ינג'ר רוג'רס ומרלין מונרו.
Lionsgate La La Land sketch by Mary Zophresאנו מזדהים עם התשוקה של הגיבורים לאמנותם והחלום להצלחה; היא בקולנוע ובכתיבת מחזה יחיד משלה, הוא במועדון ג'אז משלו על חורבות מועדון אגדי היסטורי, אך האהבה, האהבה היא החוט המקשר. האם היא מספיקה גם עבור עצמם? להיות שם אחד עבור השני בחולי ובבריאות? בעוני ועושר?
אמרנו רומנטיקה? הגיבורה ברגע של משבר חוזרת לבית הוריה. הגיבור מוצא אותה כדי לבשר לה בשורה חשובה. הוא זכר שהיא הזכירה בסיפור על ילדותה שביתה ממוקם מול הספרייה. כך מצא אותה, במדינה אחרת במרחק מאות קילומטרים. אם זו לא רומנטיקה, מה כן?
'לחיי השוטים החולמים', שרה אמה סטון בסרט המוזיקאלי, 'לה לה לנד' בזמן שחברתי הטובה ואני לא הסרנו עינינו מריאן גוסלינג השרמנטי והכריזמטי. יצאנו מהסרט בו חגגנו יום הולדת הדדי, קלילות בצעדי ריקוד הוליוודי-זוגי במורד המדרגות. החיוך היה רחב, הלב פועם ביתר שאת ובחוזקה. כיף של סרט, חוויה.
"לה לה לנד" הוא המוביל את המועמדויות (7) בטקס גלובוס הזהב ה-74 שהוכרזו בלוס אנג'לס.
הסרט עלה לאקרנים בארץ ובארה"ב בסוף השבוע האחרון והיה להצלחה קופתית גדולה באמריקה למרות ההפצה המוגבלת שלו בהשוואה לסרטי אולפנים גדולים בהם התחרה.
במדד רוית- חמישה כוכבים!
תמונות: יחסי ציבור Lionsgate
שרטוטים: Mary Zophres
הפצה: סרטי יונייטד קינג
טריילר: יונייטד קינג
[youtube F4Nby-XzOsg nolink]