בפוסט הקודם כתבתי על האופן שבו אובדן פוגע בתחושת השליטה והביטחון של ילד שאיבד את אבא שלו. רגרסיה (חזרה להתנהגות שאפיינה שלב מוקדם יותר בהתפתחות) היא ביטוי טבעי ובריא של תהליך אבל שהילד עובר, ויכולה להתבטא במגוון דרכים: קושי להירדם לבד למרות שלפני האובדן היכולת הזו כבר הייתה קיימת, הרטבות לילה למרות שלפני האובדן כבר הושגה שליטה בצרכים, תינוק שחוזר לזחול למרות שכבר ידע ללכת, ילד שחוזר למצוץ אצבע. אצל ילדים יותר גדולים נראה הרבה פעמים חזרה לדיבור בקול תינוקי ומתיילד. ילד שעושה רגרסיה מסמן לנו שהוא מבין שקרה משהו גדול ומשמעותי, המשהו הזה משפיע עליו רגשית, והוא עושה פעולות כדי להסתגל למציאות החדשה שנכפתה עליו.
בפוסט הזה ובבאים אחריו אני רוצה לתת כלים שיעזרו להתמודד עם הרגרסיה של הילד. הכלים שאביא לוקחים בחשבון את המצב הרגשי המורכב שהאמא נמצאת בו, כולם מושתתים על תיאוריות ומודלים להתמודדות עם אבל, וכולם נוסו בהצלחה על ידי או על ידי מטופלות שלי.
הכלי הראשון ואולי החשוב ביותר שכדאי להכיר הוא יצירת זמן משפחה קבוע, ביום קבוע ובשעה קבועה (עד כמה שניתן). מה הקשר בין ילד שלא נרדם בלי אמא לבין זמן משפחה? דיברנו על כך שע"י הרגרסיה הילד מחזיר לעצמו שליטה וביטחון. אז מה שאני מציעה זה בעצם לחזק לו את תחושת הביטחון דרך חיזוק הקשר למשפחה שלו. משפחה היא מקור הביטחון הראשוני והחשוב ביותר של כל ילד באשר הוא. ילד שאחד מעמודי התווך של המשפחה שלו נעלם פתאום מרגיש חשוף ולא מוגן, וזקוק לתחושת הלכידות המשפחתית כדי להחזיר לעצמו את תחושת הביטחון.
למה ביום ושעה קבועים? כדי להקנות לילד תחושת שליטה: הנה משהו שהוא יודע בוודאות שקורה כל שבוע באותו יום ובאותה שעה. זה דומה לילד שרוצה לראות את אותו פרק של סדרה שהוא אוהב שוב ושוב, פשוט כי הוא מפיק הנאה מהתחושה שהוא מכיר את העלילה, יודע מה עומד לקרות, יודע מראש שהפרק ישמח אותו.
עוד נזק שהאובדן מחולל וזמן משפחה יכול לתקן הוא הנושא של ערעור המעמד של אמא כמנהיגה של המשפחה. אמונת יסוד שכל אמא אוחזת בה היא שאמא אמורה לדעת הכל, להסביר לילד את הדרך שבה העולם עובד, לשמור שהעולם יהיה צודק. בעולם צודק ילדים לא נפגעים, ולא חווים אובדן. ובכל זאת קרה אסון שאותה אמא אלמנה לא מצליחה להסביר אפילו לעצמה, והילד שלה נפגע אז אולי היא נכשלה? אותה אמא נבוכה מול חוסר האונים שלה, מול החוסר ההוגנות של העולם ומרגישה אשמה כלפי הילד שלה. האובדן בעצם שם את האמא והילד באותו צד: חסרי אונים מול עובדות הקיום האנושי, מול המוות, מול הכאב האיום על האובדן של אבא.
לכן כשאמא יוזמת זמן משפחה, קובעת את היום והשעה ומחליטה מה המשפחה תעשה בזמן הזה – היא מחזירה לעצמה את השליטה על מה שמתרחש, וחוזרת להיות בעמדה של מנהיגה שיודעת מה טוב לילדים שלה.
זמן משפחה קבוע יעביר לילד מסר שלמרות שהמשפחה עברה שינוי, אמא מגבשת טקסים חדשים שיעזרו למשפחה להסתגל. זהו מסר שהמשפחה שלו – שהיא כאמור מקור הביטחון שלו, ממשיכה להתקיים. ואם המשפחה ממשיכה להתקיים זה אומר גם שהחיים ממשיכים.
פינת התכלס: הנה כמה כללים לזמן משפחתי מוצלח ומחזק.
1. יום ושעה קבועים פעם בשבוע. למשל ארוחת בוקר משפחתית בשבת בבוקר.
2. לשתף את הילדים שאמא החליטה שהיא רוצה שתהיה שעה בשבוע שמוקדשת למשפחה, ומעכשיו בכל שבת בבוקר (למשל) המשפחה תבלה יחד. להסביר להם מה הולך לקרות בשעה הזאת, ושזה חשוב שכולם יקחו חלק.
3. להשאיר את זה פשוט. בתקופה הראשונה שאחרי האובדן אין אנרגיות וחשק לכלום. אבל לאכול חייבים 🙂 אז אפשר להחליט שמזמינים גחנון כל שבת בבוקר – זול וקל.
4. הילדים הם חלק מיצירת זמן המשפחה. למשל אם בוחרים בארוחת בוקר אז לתת לכל ילד משימה – אחד עורך את השולחן, אחד חותך סלט וכו'.
5. זמן איכות משפחתי הוא (בשאיפה) זמן ללא מסכים!
6. מה לעשות אם אחד הילדים בוחר לא להשתתף? להזמין אותו להצטרף, אבל לאפשר לו את הבחירה האם לקחת חלק או לא, ולעשות את זמן המשפחה כרגיל גם אם הוא לא נמצא. זה יעביר לו את המסר שהמשפחה שלו קיימת וקרובה ושהוא רצוי בה, ובמקביל יעניק לו תחושת שליטה כי ההחלטה נשארת בידיים שלו.
7. מה לעשות אם זמן משפחה עובר בעצב ועם דמעות? שום דבר. זה טבעי ולגיטימי. בתוך המשפחה אנחנו אמורים להיות הכי אותנטיים שיש, לכן את הרגשות הכואבים שלנו הגיוני שנוציא דווקא בבית בקרב המשפחה. אין צורך להעמיד פנים – בתוך המשפחה אפשר להסיר מסיכות ולהיות אנחנו. הילדים לא צריכים הצגה של אמא שמחה אלא תחושת בטחון שהם לא לבד בתוך הכאב, שהם מוגנים, שהם יכולים להיות מי שהם, שאפשר לחלוק רגשות עם האנשים הקרובים.
אני יכולה להבטיח שעם הזמן דברים משתנים. החיים קורים, ולאט לאט נכנסות אנרגיות של שמחה וחיים, וכך גם זמן המשפחה ילך וישתנה ככל שהזמן יעבור.
בפוסט הבא אביא כלי נוסף שיכול לעזור לילד ולאמא להתמודד עם האתגרים שהאובדן של אבא מביא איתו.
