במשך שנים הייתי אנטי סיני.
סיני הייתה מוקצה מבחינתי.
כל המשפחה הגולשת שלי אמרה בסיני יש את התנאים הכי טובים בעולם לגלישות.
סיני היא שילוב מנצח של רוח, ים, מדבר ושקט.
ואני בשלי
אני לא נוסעת לסיני!
סיני זה הקצה!
מסוכן!
מפחדת!
לא הצלחתי להרגיע את עצמי. או יותר נכון לא רציתי.
עצם המחשבה של חופשה בצל הסכנה עשתה לי רע.
כשאני יוצאת לחופשה אני צריכה תנאים אידיאליים,
ובסיני אין.
נקודה.
וכך שנים על גבי שנים סירבתי.
ובשל כך טסנו לכל מקום בעולם בשביל לגלוש,
לדרום אמריקה, ברזיל, מקסיקו, קוסטה ריקה,
לאיים הקאריביים לרפובליקה הדומניקנית,
לאפריקה,
לארה״ב,
לאירופה.
זה עלה הון, אבל אנחנו נהננו מכל רגע
וראינו בזה השקעה לטווח ארוך.
והעיקר שלא לסיני.
ואז הגיע הרגע,
הבן הקטן שלי , הבנימין שלי עמד להתגייס
והוא רצה טיול לפני צבא לסיני.
ואני עם כל הפחדים והבטן שסימנה פחד
אמרנו לא!
אבל אז קרה משהו,
נסיבות קוראים לזה
שגרמו לי לחשוב פעמים
ובפעם השנייה שחשבתי אמרתי כן.
וברגע שאמרתי כן ובאמת הסכמתי עם עצמי,
הפלא ופלא לפתע נעלמו להם כל הפחדים ,
עפו להם.
במקומם נכנסה המון סקרנות והתרגשות לאוויר.
ונסענו לסיני.
יצאנו בהתרגשות ב 4 לפנות בוקר מהבית.
ובשעה 12 בצהריים כבר היינו בדהב.
יש לו לפחד טעם מיוחד,
שאם מתגברים עליו, או יותר נכון אם הולכים איתו יד ביד,
נותנים לו מקום,
אבל לא נותנים לו לנהל את הענינים ,
לוקחים עליו שליטה.
או אז, יש תחושה עילאית.
הלב נפתח והחוויות מגיעות בצורה של הרפתקאה נפלאה ומתמשכת.
יש בכל רגע קסם.
והקסם הזה בסיני פעל בכל הימים.
ברגעים בהם השפה השלטת הייתה ערבית.
ברגעים בהם רוב הנופשים או יותר נכון הנופשות היו מכוסות מכף רגל ועד ראש,
ורק זוג עיניים נראו מרצדות.
וברגע אינטימי נוכחתי להרגיש איך מתחת לכל כיסוי
מסתתרת לה אישה.
אישה בדיוק כמוני.
היה שיכרון באוויר.
החושים כולם פעלו והיו בסינכרון אחד עם השני.
אני עפתי על עצמי,
עפתי בחופים,
הרגשתי את הרוח,
ריחפתי מעל הגלים.
צללתי במיצרים וראיתי ים של צבע ודגים.
התחברתי לבדואים.
התחברתי לשלווה.
הרגשתי רגועה ונינוחה
כמו שלא הרגשתי מעולם
שילוב מנצח של ים ומדבר.
וסיכמתי את זה בקצרה.
החופשה בסיני הייתה החופשה הכי קסומה בחיי.
ואני רוצה להביא כאן ציטוט שחברה שלי אורית בוקסבוים פירסמה בדיוק כשהייתי בסיני וזה כל כך התאים.
"בואו אל הקצה"
"איננו יכולים, אנו פוחדים"
"בואו אל הקצה"
"איננו יכולים, אנו ניפול"
"בואו אל הקצה" והם באו.
והוא דחף אותם,
והם עפו…..(גילום אפולינר, משורר ופילוסוף).
