להתחיל מהתחלה….

בחורה עם מחשב נייד

להתחיל
כל כך הרבה התחלות יש לי בחיים וכל פעם אני נשבעת מחדש
שההתחלה תהייה טובה יותר מההתחלה הקודמת. הוא היה הפוסט
הראשון שכתבתי, פתאום גיליתי שקוראים לזה פוסט. מישהו אמר לי
שהפוסט שכתבתי הוא יוצא מן הכלל – ואולי שווה שאני אפתח לי
בלוג. הסתכלתי בתמהון מהול בבוז ואמרתי: אני? בלוג? מהי יש
לי לומר לאומה? איזה מסרים אני יכולה להעביר? הרי לא המצאת
כלום, לא עשיתי משהו מעורר השתאות / כבוד /ציון לשבח – סתם
כתבתי משהו בשבילי, ביום שחשבתי שאני רוצה לחנוק מישהו
ואם לא לחנוק (לא שווה לשבת בנווה תרצה בגלל אידיוט אחד)
אז לפחות להודיע לכולם שהוא לא שווה יריקה, כי יריקה זו
פעולה שמבזבזת אנרגיה.
אני עצבנית – אני כותבת. אני חושבת – אני כותבת. הצחיקו
אותי – אני כותבת, אני מתלבטת – אני כותבת, סתם אין לי
מה לעשות – אני כותבת, כך שכמות המלל שתהייה כאן
יכולה לגלוש בלי שום תהליך קוהרנטי אלא תהליך שמזכך
לי את הנשמה במקום כדור וואליום.
כמו הבוקר.
השבוע מחכה לי לגמרי לא קל ואני נשבעת שאני אקח את
ההחלטות בצורה מושכלת, לא מהבטן, לא במהירות, אני
אשקול כל דבר – כי זה חשוב מאד, זה לא חשוב לאנושות,
זה חשוב לי, למשפחה שלי , לאמא שלי.
חדש לגמרי – אמא שלי חלתה בסרטן, ממש חדש, ממש צריך
להתחיל לחשוב בדרך אחרת, להתחיל לחשוב אם לחלוק את
זה עם מישהו, אם לשים את המסכה ולהמשיך הלאה את
החיים ולתת לעניינינם להתגלגל כמות שהם, להתחיל ליידע
לאט לאט, להתחיל לחשוב איך לקחת החלטות הרות גורל כאלה.
מאיפה לוקחים כח, הגיון, רצון ושיתוף להתחיל את התהליך –
הדבר הראשון שבא לי לעשת הוא כמו ילדים "לשבור את הכלים
ולא משחקים" – ללכת לישון, לסגור הכל – ולחשוב שזה חלום
רע, יש סיוטים בלילה לפעמים (אני לא זוכרת אותם) ולקום
מחר בבוקר עם שיר חדש בלב – לשיר אותו בכח , לשיר אותו
בכאב…..המטפל שלי מנסה להסביר לי כמה אני חזקה ומיוחדת
וכמה זה הלם גדול וכמה אוויר צריך לקחת וכמה הוא יעזור לי,
מילים מקסימות, הוא רוצה באמת, הוא ינסה – אני יודעת, הוא
גם יחבק ויהיה שם כדי לנגב לי את הדמעות אבל הוא לא יכול
להיות אני – הוא לא יכול להרגיש את הלב המתכווץ שלי מול
החלוק המתרחב של אמא, הוא לא יכול לקום בשתיים לפנות
בוקר ולראות את אמא במיטה יושבת וכשאני שואלת למה את
ככה – היא אומרת שיש לה מה לחשוב, שלא רק לי לא קל, גם
לה לגמרי לא פשוט. אני מסתכלת בה ותוהה האם היא יודעת?
מה היא יודעת? אולי היא בחרה לדעת קטעים מסויימים במילים
אחרות? אין לי מושג – כי כשהתחלתי להשתמש במילה סרטן
ראיתי איך אנשים מתכווצים, ראיתי במיידית שצריך להשתמש
בביטוי אחר כמו תהליך תופס מקום או המחלה הזו – הביטויים
האלה עוד איכשהו נסבלים ואפשר להמשיך את המשפט ואולי
לחשוב שדברים יכולים אולי להיות קצת יותר בסדר, קצת יותר
נסבלים ובערבו של יום אנחנו (מי זה אנחנו לעזאזל) נתגבר,
למרות הסבל , למרות הכל. אז אנחנו נהייה בסדר, אנחנו נעבור
את כל המכשולים ו…….יהיה בסדר, מילות המפתח שצריך
לשנן בשעה הזו "יהיה בסדר"
להתחיל לחשוב אופטימי, לשנן אופטימיות גם אם בלב הריאליה
משדרת פסימיות, מציאות, כאב, הפנמה, הכלה – כל המילים
האלו שלא היו חלק משגרת היום – מתחילות להפוך לחלק
מתהליך המחשבה, חלק מודע שאני  רוצה לסגור אותו ולהעביר
לערוץ אחר- הרבה יותר שמח עם מילים ומחשבות אחרות.
אבל איך עושים את זה לעזאזאל? איך מעבירים תדר ושומעים מילים
אחרות, אני לא נסחפת לעניין של מילים שמחות שמביעות אושר
אבל מילים של אופטימיות שפוייה. איך עושים את זה
איך מעבירים את החיים למחשבה שפוייה מהולה בעשרים וחמישה
גרם של אופטימיות?
תשאלו את החבר'ה, תשאלו את כל מי שמסביב, את המשפחה
את הקולגות למקצוע – תשאלו מצידי את כל העולם.
תשאלו מצידי את המציאות ותשנו לי אותה !!!!!