'מה, תצא לספארי לבד?' אני מייללת לע.
זה יום ההולדת ה-52 שלי, ואנחנו נוסעים לאכול ארוחת צהריים במסעדה נהדרת בנצרת.
למחרת בערב ע. אמור לטוס לעשרה ימי עסקים בדרום אפריקה, ותמיד יום לפני הנסיעה שלו, אני מיללת.
תוך שעה מרגע שהועלה הרעיון הזה באוטו, כבר סגרנו אותו ובערב כבר היה לי כרטיס טיסה ביד.
אפריקה.
לפני הרבה שנים, כשהייתי צעירה מאד, טיפשה מאד ורזה מאד ורק התחתנתי מאד, נסעתי עם מי שהיה אז בעלי, לשליחות במערב אפריקה, בגאנה וטוגו.
שנתיים של הלם תרבות, ריחות וצבעים אחרים, געגועים חזקים הביתה ומלריה אחת שכמעט מתתי ממנה.
והנה אני חוזרת לאפריקה, למדינה אחרת, שהלבנים בה הם אדוני הארץ, וגרים בבתיהם המפוארים מאחורי גדרות ושומרים, ואני נמשכת בכל מאודי אל המקומיים.
טוני, הנהג המקומי חיכה לי באולם היוצאים ביוהנסבורג עם שלט בעברית שכתב ע. האהוב שלי והמילים 'יעל כרמי חמדתי', גורמות לי לפיק ברכיים ומזכירות למה התאהבתי בגבר הרומנטי שלי.
'מה הוא כתב?' הוא שואל אותי ואני מתרגמת לו מעברית לאנגלית את המילה היפה הזו 'חמדתי'.
והנה אפריקה. הנה היא.
הנה הצמתים בהם עומדים המקומיים, הנה השבילים בהם הם הולכים ברגל לתחנות איסוף לעבודה, הנה הטנדרים המלאים בהם עד אפס מקום, הנה הלבוש הבלתי ייאמן שלהם, בליל של ג'ינסים, סווצ'רים, כובעי צמר וקפוצ'ונים, ולכולם משתלשלות אוזניות מחוברות למכשירי טלפון ניידים.
*צילום- רונן בנימין
הנה האד העולה מתוך דוודים גדולים בהם מתבשלות דייסות שורשים לארוחת בוקר.
פעם בשוק בגאנה, ביקשתי לטעום דייסה כזו וטעם של נסורת חמה מילא את פי.
המלון שלנו קולוניאלי ומקסים, ובערב אנחנו אוכלים במרפסת של מסעדת המלון.
* צילום: עודד כהן
כל העובדים, המלצרים, הטבחים והנהגים הם שחורים.
ומשהו בשפת הגוף המתרפסת שלהם, גורם לי לאי נוחות.
שנים של דיכוי ואפרטהייד באים לידי ביטוי במחוות קטנות של ברכיים כפופות והצמדת ידיים.
אני נזכרת בעובדת הבית הנאמנה שלנו בטוגו, אדוויש, ואיך הכפלתי את שכרה החודשי ובתמימותי, לא ידעתי ששברתי את השוק כי כל חברותיה באו וביקשו לעבוד אצלנו, ואיך שילמתי לרופא של ילדיה החולים כשסיפרה שבעלה מכה אותה ולוקח את כספה, וביום שסיימנו את השליחות, באה לבושה בתלבושת מסורתית ובשיער עשוי תסרוקת אפריקאית כדי להצטלם למזכרת.
הדרך מיוהנסבורג לסאן סיטי, עוברת בין שדות רחבים ויבשים.
עיירות פחונים לאורך הדרך. על פחון אחד כתוב באותיות גדולות ואדומות 'מספרה' ובחוץ, יושבת הספרית וקולעת צמות ללקוחה.
על פחון אחר כתוב בית ספר לנהיגה, וברמזורים, שאסור לעצור בהם או לפתוח חלון, עומדים רוכלים מקומיים ומוכרים הכל. החל מבננות, תפוחי אדמה ובוטנים, ועד מקלות סלפי שהם פופולריים מאד.
*צילום- רונן בנימין
'אפשר לעצור ולצלם?' אני שואלת את מייק, המארח שלנו, והוא אומר שאסור בשום אופן, לוחץ על הגז והרוכלים, הספרית המקומית ונער אחד שעומד עם קרטון עליו כתוב: 'תרמו לחיות,' נשארים מאחורינו.
מוקדם בבוקר אנחנו מתיישבים ברכב הספארי הפתוח ויוצאים לדרך.
קור מקפיא, ומרי ג'יין, המדריכה הצעירה והמקסימה, מוציאה מתוך תיק גדול שמיכות צמר ומחלקת לכולם.
'אם אתם רואים משהו בצידי הדרך, עצרו אותי', היא מבקשת, וכולנו נדרכים ומתחילים להרגיל את העיניים להסתכל על כל סלע, מאחורי כל שיח.
ופתאום, למעלה על הגבעה, קרנף. אמיתי. לא רחוק ממנו עומדות חבורת אנטילופות נפלאות.
*צילום: עודד כהן
הקרנף מנסה את מזלו אצל קרנפית גדולה ודשנה.
מרי ג'יין זורחת ואני חושדת שהיא רשומה באתרי הכרויות, כי כל עולם הדימויים שלה לחיזורים בין פילים, קרנפים והיפופוטמים לקוח מעולם הדייטים של אתמול בערב בבר.
גנו יוצא מבין השיחים, ועומד על הכביש, ואחריו שיירה שלמה חוצה את הכביש.
ואז, עוצרים כל רכבי הספארי, וכל מכשירי הקשר רוחשים ונשמעת מילת הקסם 'לאופרד'.
ושם, בין השיחים שוכב לו במלוא הדרו נמר חברבורות.
הוא קם לאט ממרבצו ומתחיל ללכת בצעדיו החתוליים בין הרכבים ונשמתנו נעתקת, וכשהוא חוצה את הכביש ונעלם בין השיחים כל האוטו משמיע נהמה עמוקה.
*צילום: עודד כהן
נראה אותו גם למחרת, את הנמר היפה הזה, יורד מהגבעה ועובר בריצה קלה בין הרכבים.
כולם מכוונים מצלמות, וע. לא יודע את נפשו.
אני חושבת על מוטי קירשנבאום, ועד כמה הוא אהב את החיות האלה וכמה הן אהבו אותו בחזרה.
ואיך אפשר שלא להתאהב בג'ירפות היפות האלה המלחכות את השיחים ממש כאן, לידינו?
ובשלושת הזברות שבאו לשתות מהאגם.
*צילום: עודד כהן
ובפיל הזה שפתאום הופיע, ענק ואפור, כבד וקל באותה עת?
ובכל ציפורי גן העדן ליד האגם הגדול שלו ע. היה יכול, היה מזמין אותן לעמוד על זרועותיו ולוחש להן, לכל אחת מהן ובצדק: חמדתי.
*צילום: עודד כהן
'שלום אפריקה', אני אומרת ליבשת הגדולה כשאנחנו מגיעים לשדה התעופה לפני הטיסה היוצאת בדרך הארוכה הביתה, משאירים מאחורינו את המראות הנהדרים.
באתי אלייך פעמיים, צעירה ומבוגרת יותר.
התאהבתי בך לראשונה אז, לפני קרוב לשלושים שנה, ואני יודעת היום, עד כמה אני אוהבת את הצבעים והריחות שלך, את האנשים והחיות, את השילוב האפשרי והבלתי אפשרי בין שחור ללבן.
להתראות, אנחנו חוזרים עכשיו הביתה, אבל נבוא שוב.
__________________________________________________________________________
כמה טוב לכתוב בלוג. את כותבת והקסם מתחיל.
אני מזמינה אותך לאתר שלי 'בלוג משלך' ובו תמצאי פוסטים ומחשבות על כתיבה, כלי כתיבה וגם את הפרוייקט השבועי שלי 'שיר לשבת לחברותיי'.
אשמח אם תירשמי, תגיבי ותצטרפי למעגל חברותיי.
יעל – 052-3716176
