להיכנס לנעליים של עצמי.

הגעתי לקצה הסולם הצר ונשענתי קדימה אל עבר הבוידעם, מחפשת את השקית עם הכפכפים. פתאום הרגשתי גוף כבד, מיוזע וזקן נצמד אלי מאחור, מתחכך בי. "הנה, הנה השקית, את רואה?" התנשם בכבדות הזקן, שכבר לא היה כל כך חביב.

ברחוב הראשי שליד הבית שלנו היתה חנות נעליים שכונתית קטנה. בעלי הבית היו זוג מבוגר ולבבי, שבאותה מידה היו יכולים להיות הסבא והסבתא שלי. בחנות הזאת נהגנו לקנות נעלי בית של "דפנה" משובצות עם רוכסן בחורף, סנדלים חדשים אחרי חג הפסח וכפכפי ים בקיץ.

פעם אחת, בקיץ, ביקשתי מאמא שתיתן לי כסף לקנות כפכפי אצבע, וניגשתי בעצמי לחנות. החנות היתה ריקה, להוציא את בעל החנות, אותו סבא לבבי וחביב. מדדתי כמה זוגות כפכפי אצבע שלא מצאו חן בעיני. "תטפסי בסולם למעלה, לבוידעם", הציע לי הסבא החביב, "יש שם שקית גדולה עם עוד דוגמאות של כפכפים". טיפסתי בסולם, שמחה שהוא נותן לי להתנהל באופן עצמאי בחנות שלו.

הגעתי לקצה הסולם הצר ונשענתי קדימה אל עבר הבוידעם, מחפשת את השקית עם הכפכפים. פתאום הרגשתי גוף כבד, מיוזע וזקן נצמד אלי מאחור, מתחכך בי. "הנה, הנה השקית, את רואה?" התנשם בכבדות הזקן, שכבר לא היה כל כך חביב.

הייתי בת שלוש עשרה.

לא זוכרת איך יצאתי מהסיטואציה. לא הבנתי עד הסוף את האירוע, אבל הבנתי מספיק כדי לדעת שקרה משהו לא תקין. נדמה לי שהתנצלתי ואמרתי שבעצם אני לא צריכה כפכפים.

יצאתי מהחנות ורצתי לחברה הכי טובה שלי שגרה בבית מולי. הייתי בסערת רגשות. "אל תספרי לאף אחד מה קרה", הציעה לי.

לא סיפרתי.

במשך שנים אמא שלי המשיכה לקנות לאחי ולאחותי נעליים באותה חנות אצל אותו זוג מבוגר וחביב. כעסתי עליה. לא סיפרתי לה מדוע. היא גם לא שאלה.

כעבור מספר שנים, נדמה לי שלקראת שחרורי מהצבא, עבדתי בניקיון משרד תיווך. בדרך כלל עבודת הניקיון נעשתה בימי שישי אחר הצהריים, כשהמשרדים סגורים. מתחת לאותו משרד היה משרד תיווך נוסף, בבעלות אדם לבבי, חובש כיפה, מבוגר אף הוא. לא מספיק מבוגר להיות הסבא שלי אבל מספיק מבוגר להיות האבא שלי. יום אחד כשהגעתי למקום ראיתי שהמשרד שלו פתוח. הצגתי את עצמי ושאלתי אותו אם גם הוא זקוק לעובדת ניקיון למשרד שלו. הוא אמר שישקול בחיוב ושאשוב למשרדו אחרי שאסיים לעבוד. סיימתי את הניקיונות בזריזות וניגשתי אליו. שמחתי שהנה יש לי הזדמנות לעבודה מכניסה נוספת.

אותו אדם מבוגר ולבבי, איש מאמין חובש כיפה שיכול היה להיות האבא שלי, הכניס אותי למשרד, הצמיד אותי לדלת וניסה לכפות את עצמו עלי. הדפתי אותו, קיללתי אותו, פרצתי את הדלת ונמלטתי מהמקום. רצתי נסערת לחבר שלי. שיתפתי אותו ואת אבא שלי. רציתי ללכת למשטרה. בסוף לא הלכתי. הגברים ששיתפתי גם לא עודדו אותי לעשות את זה.

הזיכרונות האלה הציפו אותי בעוצמה 25 שנה מאוחר יותר, באחד מערבי ההתרמה לעמותת "רוח נשית". זוכרת את עצמי יושבת וכותבת את הדברים בידיים רועדות. האירועים האחרונים, בהם אנשי ציבור וידוענים לוקחים לעצמם מנדט לא להם, מחזירים לזיכרונות משנה תוקף גם היום. אמנם לא בדיוק אותה גברת, ואמנם יצאתי בזול, אבל לא זוכרת שנתתי למישהו אי פעם רשות לגזול ממני משהו מלכתחילה. הייתי ראויה ליותר. כולנו ראויות ליותר.

מוקדש באהבה לכל הנשים באשר הן – אלה שיצאו בזול ואלה שלא שפר עליהן המזל.

 

[youtube rROZKLwxLss nolink]