להיות שייכת

בחורה עם מחשב נייד

סוף שבוע שאורגן שבועות קודם יצא לפועל. 40 גרושים וגרושות פלוס ילדון אחד שהתפלח שמו פעמיהם לאילת לשלושה ימים קסומים.

זוגות זוגות התחלקנו לחדרים. רובינו כבר מכירים, חברויות של מספר חודשים משמעותיים.

נפגשים על שפת הבריכה, שוחים, צוחקים, שותים, שוכחים לכמה ימים מכל מה שמחכה בבית, הקשיים, הרגשות, המורכבות, הדיונים בבתי המשפט ובאים פשוט לעשות כיף.

האלכוהול זורם בחופשיות, בכל פעם מישהו חוזר עם בקבוק ומכבד באהבה את האחרים. אני מסתכלת מהצד ורואה חבורה של אנשים שמציאות חייהם הפגישה בינם והפכו את המכנה המשותף לחלק השולי שבהכרות.

יוצאים למסיבה, יוצאים לעוד אחת על יאכטה, כל כך מאושרים.

חבורות חבורות יושבים לשיחות עמוקות יותר ופחות, לומדים להכיר את האישיות והעומק שמעבר לכיף. סיפורים נחשפים, אנשים נחשפים.

אני חושבת על איפה היינו לפני תקופת מה, כשהיינו עדיין בחיי הזוגיות שלנו, עם הילדים והבעל או האישה, חוזרים מהעבודה, פעם בכמה זמן יוצאים למסעדה, בית קפה.

ועכשיו, כולנו רוקדים כגוף אחד, כאילו מובן מאליו שכולנו מאז ומתמיד אהבנו לרקוד ומעולם לא הפסקנו לעשות את זה.

מי שיסתכל עלינו מרחוק יחשוב שמדובר בחבורת צעירים. שיצאה לחגוג משהו.
מקרוב רואים את סימני הגיל, קמטים סביב העיניים, סימני מתיחה של הריונות, כרס, קרחת ובכל זאת, כולנו כל כך יפים, כל כך זוהרים, מחייכים ומאושרים, באמת לא אכפת איך אנחנו נראים באמת, רק איך אנחנו מרגישים.
כל אחד ואחת עברו את הדרך של להכיר ולהתחבר לערך העצמי, וממשיכים לעבוד על זה כל הזמן.

ומעל לכל, בכותרת אחת גדולה ניכרת תחושת ההשתייכות. אנחנו חלק מהחבורה הזו, יש לנו תכלית, יש לנו אתנחתא מהחיים, יש לנו פאן, יש לנו תמיכה, יש לנו אחד את האחר.
כל דילמה שנחוותה כבר קרתה למישהו אחר, כולם יכולים לייעץ ואם לא לייעץ אז לחבק ואוהו – כמה אנחנו אוהבים פה לחבק.

ואנחנו פשוט שמחים בלי שום דבר אחר למשך 3 ימים.