לפעמים מתגלגלות מחשבות בראשי: האם טוב להיות סופרת? לשכב במיטה ולחוש את המילים המתגלגלות בראש. לסדר אותן יפה. להלביש עליהן תיאורים. להוציא אותן כתובות. ולא רק – יש גם כאב המלווה אותן, הדמעות המציפות את האותיות הזועקות לצאת, וההכרח- לקום ושפוך אותם לדף. אז באמת תוהה אני לפעמים האם טוב להיות סופרת, או אולי לחסוך את כל הכאבים הללו ולהיות כמו כולם?
כי להיות סופרת זה גם לחוש את המילים מתגלגלות, וגם נתקעות…
כי אני עייפה, מותשת ואין לי כוח לקום לכתוב. ואומרת לעצמי- בטוח בבוקר אני אכתוב. אבל שוב זה קורה- אני לא זוכרת כלום. ושוב מצטערת שלא הכרחתי להניע את עצמי למחשב כדי לשפוך את המילים, שבאמת לא יודעת לאן נעלמו. הלכו לחפש להם בית אחר להתארח בו. ואולי לא?
ואם לא הייתי סופרת- מה היה קורה?
- אולי הייתי ממשיכה לחשוב, כי מטבעי אני סקרנית, חוקרת ועושה המון חשבון נפש. חושבת ולא מוציאה לכתב. מילים לא היו מתרוצצות. הר של מחשבות היה מציף אותי ומאיים להטביע. בטוח הראש היה כואב והשינה הייתה מתרחקת ממני, כאילו אמרה: לכי לחפש מישהו אחר שיכתוב אותך…גם הגוף היה כואב, הלב היה דופק במהירות ומחשבות של דיכאון היו עלולות להפיל אותי.
- ואולי הייתי מצפצפת על כל העולם, חיה את החיים שלי ולא היה אכפת לי מכלום. הייתי יותר אגואיסטית, הישרדותית וחיה את ההווה למען עצמי. ואולי הייתי אומרת לעצמי שמספיק חוויתי כאבים וחוויות לא פשוטות- ועכשיו תורי לנוח ולשים על העולם. בטוח הייתי מלאה מחשבות, אבל לפחות היית צפה מעל הכל וישנה טוב בלילה.
אבל אני לא כזו, אני סופרת, חוקרת ומוציאה לאור את כאבי.
אני נותנת למילים שלי דרור. בעת משבר- הדמעות זולגות וכל דמעה היא מילה רוטטת ומדממת. מתגלגלת היא כל הדף ובוכה ביחד איתי. ואני חשה אותה מתחברת אלי, מלטפת אותי ומנחמת. המילים אחריה מעודדות יותר ופחות כואבות. אט אט חשה את אותן זורמות לי בדם ומשתיקות את סערת הנפש בתוכי. כמו אנטיביוטיקה מרפאות לי את הגוף הפצוע, מפיחות חיים בתאים ובונות נפש בריאה.
וכשאני מאד רוצה לכתוב ולא בזמן אמת – מה אני עושה?
אני משחזרת את הכאב\סיטואציה, נזכרת במילים שרשמתי, ונכנסת לדמות כמו שחקנית. מתחילה לחשוב על הכאב, על המילים שלוו אותו, רואה את הדמויות ואז הגוף מתחיל לרעוד. הדמעות זולגות מאליהן והמילים מטפטפות על הדף. אט אט מרפאות את הלב הפצוע, מלטפות ומחבקות את הנשמה הכואבת. די- אני אומרת לעצמי. המסך ירד, היי את וחזרי להווה. הכאב היה אתמול, והגיע זמן לאושר להציף לחייך. וזה קורה. החיוך נסוך על פניי, עטופה בהגנה אנרגטית ומתמלאת בכוחות מחודשים.
אז אני כאן, באמת לא יודעת אם זה טוב או רע להיות סופרת. בורכתי ביכולת כתיבה מגיל נעורים, כתבתי יומנים שמחים ועצובים וגם בעוונותיי – שרפתי אותם. היום מודה לאל על הכישרון שבורכתי בו, משחררת מילים לדף וגם מרפאה את עצמי. למרות הכאב המלווה בכתיבה, אני מרגישה מבורכת. והיום- אם הייתי צריכה להידחף בתור אצל אלוקים, בטוח שהייתי מפעילה את כל הכוח לעמוד ראשונה ולהיות מה שאני, על כל המשתמע מכך…
ציונה אבירם – נומרולוגית קבלית
מנטורית בתחום הזוגיות, משפחה ומערכות יחסים