הגבר שישב במעגל, קם והושיט את ידו, והתחיל להתהלך בחדר כאילו הוא ילד קטן האוחז בידו של אביו.
לשאלתי : מה אתה מרגיש כשאתה מתהלך את האלוהים, נוח?
הוא ענה: אני מרגיש כמו ילד קטן.. אני מרגיש שאני רוצה לרצות אותו. אני כל כך רוצה שיאהב אותי.
זאת היתה תגובה להנחיה שנתתי למשתתפי סדנת ״מתחילים מבראשית״
כשחקרנו את סיפור נוח עליו נכתב "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו. אֶת-הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹח" (בראשית ו' 9).
הם נתבקשו להיכנס לנעליים של נוח, ולהראות לי באופן פיסי:
איך אתה מתהלך את אלוהים, נוח, איך זה נראה?
המשכתי לבדוק עם נוח:
וכשאלוהים מספר לך שאתה הנבחר, שאותך הוא בחר להציל, שאתה תהיה המודל האולטימטיבי לאדם העתידי האדם שממנו יתפתחו הדורות הבאים, מה עובר בראשך? איך זה מרגיש לך?
נוח : אני מרגיש מוצף ברגשות ובקולות שונים שמדברים בתוכי.
מצד אחד אני מרגיש הוקרת תודה, על שהוא רואה אותי, ומעריך אותי, מצד שני אני שומע את קול הספק- אני??? מה כל כך מיוחד בי?
ואני מרגיש גם לחץ: איזו אחריות זאת להיות המודל האולטימטיבי לדורות הבאים.
וגם- ואולי הוא יתחרט? ואולי הוא רק בודק אותי? ואולי הוא מבטיח ולא יקיים?
וכן.. גם קצת אשמה. להיבחר ב"סלקציה" הזו לחיים…לדעת שאחרים לא ישרדו.
בהמשך הוא בחר לשתף אותנו בהידהוד האישי שהתעורר אצלו בעקבות הכניסה לתפקיד של נוח וביקש להתבונן יותר מקרוב בסיפור האישי שלו:
הוא נולד לאב שאיבד את אביו בשואה (בסלקציה), ונקרא על שם סבו.
כל חייו הוא חי בתוך תיבה של ציפיות, מנסה להתאים את עצמו, להיות "נוח" לא לעשות בעיות.
ולזה נלווה פחד שמא יפסיקו לאהוב אותו אם לא יעמוד בהן. (ברובד עמוק יותר- לא יבחר בסלקציה "לחיות"..)
כששיתפתי אותו שבעצם גם נוח קיבל את שמו עם ציפייה גדולה מאביו (ש"זה ינחמנו מעיצבון ליבנו") הוא נדהם!.
במהלך הסשן שלו הוא הצליח לעבד את הנושא של איך זה היה לגדול עם שק כה כבד של ציפיות, שמנעו ממנו לבטא את מי שהוא באמת,
ובשיחה שניהל עם אביו מתוך התפקיד שלו , מתוך התפקיד של סבו המת ומתוך התפקיד של אביו, (role revers) הוא הצליח להשיבן אט אט למקורן,
להשתחרר מהן ,להיות להיות אוטנטי ולבטא את עצמו במלואו, בכל צבעי הקשת שהוא!
