להחליף אכזבה בשפע

היום פוסט קצת אחר. פחות על עיסוי ועל מגע ויותר על מה שנשים מספרות לי בין הנגיעות.
הן מגיעות אליי מכל מיני מקומות, חלקן מישוב קטן ומרוחק ואחרות מלב לבה של תל אביב התוססת. הן מגיעות מגילאים שונים, עוד לא מלאו לה שלושים, והאחרת כבר צופה על חמישים מלמעלה. ויש עצמאיות ויש שכירות ויש דתיות ויש… ויש… הכל. מה שאין שם זה סיפוק, וחופש, ופרגון.
"הוא לא מרשה לי לצאת לבד למקום שיש בו גברים"
"הוא מעיר הערות כמו מסמרים, משאירים צלקות גם כשמוציאים אותם"
"אני איתו עשרים שנה, הוא מעולם לא ירד לי, הוא אומר שזה מגעיל"
"אני עוד שנה בת 50. לא נעים לי להודות אבל מעולם לא גמרתי"
"הוא לא רואה אותי בכלל, אני שקופה, הוא לא מעריך אותי"
אני יכול להמשיך עם הרשימה הזו. רשימת הדיכוי, הדיכאון. לשמחתי רוב הנשים שאני פוגש משוחררות, עצמאיות, אינן כפופות, אבל מעט הנשים שמביאות את הסיפורים הנ"ל מכווצות לי את הלב.
נולדנו לשפע, לא לדיכוי.
נולדנו לצמיחה, לא לרמיסה וקמילה.
נולדנו כדי להתפתח ולגדול, לא כדי שיקטינו אותנו.
נולדנו כדי לחוות, להגשים, להרגיש, ולא להיסגר ולהכלא.

לשמחתי, אני פוגש את הנשים הללו בהקשר שמהותו התפתחות, חקר, תנועה. הרי היא באה אליי, כלומר היא כן יצאה מארבעת הקירות, כלומר היא כן תובעת לעצמה עצמאות וחופש, כלומר היא כן עושה למען העונג שלה. היא מרגישה ראויה, או לפחות רוצה להרגיש ראויה. וכשאישה כזו מגיעה אליי, אני מנסה להבין תחילה איפה הכי כואב לה, ולעבוד עם זה. האם הבעיה היא פיזית (חוסר התאמה מינית בין בני הזוג, דפוסי "עינוג" גרועים…), האם הבעיה קשורה בחנק, בסוג של כלא (כשאישה הורגלה לדווח לבן זוגה כל שעה היכן היא נמצאת ומה היא עושה) ואולי – חוסר בהערכה, בלהיות במרכז, בקבלה, בתחושה שזה נטו בשבילה עכשיו. בתחושה שמגיע לה.
מתבקשת מידת הענווה הראויה וההבהרה: אני באופן אישי לא מתיימר להיות פותר בעיות קולקטיבי. המרחב הטיפולי שאני מציע עוסק ומתמקד בעונג. הרעיון שאני רוצה לקדם בפוסט הזה הוא התנועה, התהליך. אישה באה אליי לטיפול כי נוצרה אצלה מוטיבציה, כי היא רוצה לתקן משהו, ללמוד משהו, לחקור משהו, לשחרר משהו, לחוות משהו. כלומר האישה הזו, עוד לפני שבכלל נכנסה דרך הדלת שלי, ייצרה בזכות עצמה תנועה. *זה לא משנה אם לפני כן במשך 15 שנות נישואים לא חווית איתו אורגזמה, מה שחשוב זה שכעת את יוצאת לחפש אותה. לתבוע את זכותך לעונג.* ואותה אישה יכולה להיכנס דרך עוד הרבה דלתות, לפתוח עוד הרבה פתחים. החופש, בדרכו המופלאה יודע למשוך אותנו לדלתות הנכונות. לקוחה שלי סיפרה לי שבעקבות איזה שינוי שחל בה היא החלה להתנדב בעמותה כלשהי ותוך כשנה היא עברה טרנספורמציה מדהימה מעקרת בית מנומנמת, שקופה בעיני בעלה, לפעילה ומשפיעה על חייהם של אנשים רבים, ובמקום שבעלה "ילחץ לה ברקסים" הוא למד להעריך אותה והיום הוא מתייחס אליה אחרת לגמרי מבעבר. אחרת סיפרה לי על שינוי שהחל כשהאורתופד "הכריח" אותה להתחיל לשחות. השבועות הראשונים היו קשים. גם ההסתגלות למים וגם הקשיים שהערים בעלה שלא אהב את ההיעדרויות מהבית. ואז באיזה ערב צדה את עינה מודעה בלוח המודעות של הקאנטרי על סדנת טנטרה לזוגות, ומשום מה היא ידעה באותו רגע שזה משהו שהיא חייבת לשכנע אותו לעשות איתה. ומשום מה היא הצליחה. וההמשך קסום – הם גילו מחדש את המיניות שלהם, ביחד ולחוד. והקשר הרדום ונטול התשוקה התמלא שוב בעונג ובתוכן כמו בשנים ההן, כשרק הכירו, לפני הילדים והקשיים…
נכון, החיים זה לא ללה לנד. לא הכל מצליח, לא כל הדלתות אכן נפתחות בפנינו וחלק מהדלתות נפתחות למקומות שצמיחה אין בהם, אבל אני מאמין בתנועה, במסע, בהתפתחות. אני מאמין בהתעוררות, בעשייה, בהגשמת חלומות ולא בהקהיית הפנטזיה עד שהדמיון הופך לאיזה זיכרון קלוש מעבר שפעם היה לך.
אני מאמין בשפע. ויש שפע מסביב. גם אם אין לך בבנק מיליונים, שפע זה גם להרגיש שיש מרחב גדילה, מקום להתפתח אליו, מרחב לפרוש כנפיים.
לקוחה שהייתה אצלי לפני שנתיים חזרה לפני כמה חודשים. ישבנו לשוחח. החמאתי לה שהיא נראית מעולה. היא חייכה וענתה "וואו, יש הרבה מידע שאתה צריך להשלים… קודם כל התגרשתי. זוכר שסיפרתי לך עליו? אז היה משהו ששבר אותי סופית והודעתי לו שאני רוצה להתגרש. הוא ניסה להערים קשיים אבל בסוף ויתר כשהבין שזה לטובת שנינו ושגם טובת הילדים מונחת על הכף. כשיצאנו מהרבנות הרגשתי כאילו אני יוצאת לחופשי ממאסר. נשמתי את האוויר, זה בדיוק היה אביב והיה ריח של פריחה והרגשתי כאילו אני שוב ילדה שמשחקת מתחת הבית תופסת <דמעות>. אחר כך הגיעו ימים של בלבול, לא הבנתי מה אני אמורה לעשות עם החופש הזה. מצאתי את עצמי נשארת לבד בבית ומנסה להבין איך להתניע משהו. ואז חברה טובה "גררה" אותי לצאת למסיבה ובאותו ערב רקדתי כמו שלא רקדתי מאז גיל עשרים. ומשהו נפתח בי. באותו ערב על רחבת הריקודים התחילו ליפול לי אסימונים על מי אני ומה אני רוצה להיות. לא מבחינת מקצוע וכאלה דברים. אלא מבחינת אישיות, מבחינת המקום שלי בעולם הזה. מי אני, מה אני. זה היה ממש פיזי, הרגשתי את זה מחלחל פנימה. אתה מבין מה אני אומרת?" חייכתי ואמרתי לה: "לגמרי. זה סוג של הארה, נכון? זוכרת שדיברנו על טנטרה וסיפרתי לך על רגעים מכוננים בתהליך?"
"בדיוק", היא ענתה, "זה ממש היה מן רגע של התרחבות. אבל מה שיותר חשוב זה שלרגע הזה יש המשכיות. הייתי יכולה לחזור לאותם הדפוסים, להשתבלל לי שוב בבית ולא לאתגר את עצמי".
"ומה עשית במקום זה? את יודעת מה… חכי עם התשובה. אני חושב שעכשיו זה הזמן הנכון לעבור לחדר העיסוי ושם נמשיך את השיחה תוך כדי שאני מתחיל לגעת בך"
"חחח…צודק… וכשאני אשתתק ואפסיק לדבר תדע שאתה כנראה עושה לי משהו ממש ממש נעים…"