הרבה שנים הוא היה החבר הכי טוב שלי, הנשמה התאומה שלי. הוא שמר עלי שלא אפגע או אכשל, הוא שמר עלי מטעויות ואכזבה ועטף אותי בתשומת לב אין סופית כל שעה מהיום. האמנתי לו, תירצתי אותו וגיביתי את הטענות שלו ברציונל מגובש.
ואז באמצע שנות הארבעים עברתי ניתוח שטילטל את הגוף והנשמה ואילץ אותי להסתכל פנימה. לא דרך ההשתקפות במראה או זאת שבעיני חברים וזרים אלא בעיני עצמי ורק עצמי. דרך תהליך ארוך ולא קל, הבנתי שיותר מידי שנים הקשבתי לו, לחבר הכל כך נאמן שלי- לפחד והגיע הזמן להזיז אותו הצידה.
זה לא היה קל, הוא נטוע עמוק במח הקדמון שלנו, עוד כשהיינו ציידים ומלקטות, הוא ההישרדות שלנו והוא באמת, באמת חשוב. אבל ביום שאנחנו נותנות לו להכתיב איך יראו חיינו, ביום בו הוא מחליט עבורנו ובוחר את הדרך, זה היום בו אנחנו הולכות לאיבוד.
אז קצת אחרי יומולדת 50 ובפחות משנתיים, הספקתי להתגרש ולחזור לעיר ילדותי. מכרתי את הדירה בה גידלתי את ילדיי וקניתי נכסים אחרים. התחלתי עבודה חדשה וסיימתי את מסלול האימון העסקי מבית תות של אלון גל. התחלתי קורס סקיפרים בשיא-גל בגלל האהבה הענקית שלי לים שם גם חברה במועדון העסקי.
אמא לחייל בן 21 ולמתבגר קלאסי בן 17, בנוסף גם התחלתי פרק ב׳ עם חבר ילדות מדהים איתו גרה כבר קרוב לשנה.
אז אתגרים יש בערימות ולבחירות יש מחיר ולפעמים הוא ממש כואב וכבד והפחד, הוא עדיין מבקר, בעיקר מאוחר בלילה כשכולם ישנים ואני מרגישה לבד בעולם.
אבל בכל פעם כשהוא מתעקש להסביר לי למה לא, אני מסתובבת לאחור, מראה לו את הדרך שעברתי ומסבירה לו למה הכי, אבל הכי כן !!!
