לדייק את החיים

כתל אביבית מלידה ולתמיד (כנראה) פיתחתי טכניקות חניה מופלאות. השבוע, בעודי דוחסת את מכוניתי החבוטה לתוך מקום מדוד בדיוק למידותיה, נראה לי כל הארוע הזה ממש כפי שאני רואה את עצמי מתנהלת בעולם. החניה כמשל לחיים.

בחורה עם מחשב נייד

מוזר איך דבר כל כך יומיומי וגשמי כמו חניה יכול להידמות למשהו כל כך נטול צורה ממשית. במה דברים אמורים? באותו יום נדרשתי לחנות במהירות יחסית (כרגיל בתל אביב, התהווה מאחורַי פקק) והמקום, כאמור, לא היה מרווח במיוחד. יש לי מין הרגל כזה, שאם אני מרגישה שהכניסה הראשונה לא תאפשר לי לחנות כראוי, אני יוצאת לחלוטין, משנה את זווית הכניסה ומתחילה מחדש. לרשותי עומדות שתי מראות הצד והמראה האחורית. אני מעריכה בעזרתן את המצב, את מרחב התמרון שלי, את הפקק המתהווה (במובן גורם הלחץ), מודדת זוויות ו…קדימה, לחניה. לעיתים, בעיקר כאשר מדובר במקום צפוף, זה דורש כמה סבבי תיקונים, עד שאני מרוצה מהתוצאה.

במידה מסויימת זה מה שאני עושה לאחרונה בחיים שלי. בנקודה זו בחיי אני מוצאת את עצמי נדרשת לבדוק מחדש את כל מרכיבי החיים שלי, לערוך אותם בשורה לפניי, להתבונן בהם, לאמוד את חלקם בצורה החדשה של חיי, לדייק את מערכת היחסים שלי עם כל אחד מהם. מדי פעם גם נכנס מרכיב חדש למערך הזה, ואז אני נדרשת שוב לצאת מהחנייה שלי, לערוך שוב את כל המרכיבים לפני ולהכניס את השיפורים והתיקונים המתבקשים מן השינוי במאזן. זוהי משימה הדורשת המון ריכוז ודיוק, ממש כמו חנייה בתנאים הנ"ל. כך יצא שדווקא כישורי החנייה שלי בעיר הצפופה הזו מאירים את עיניי ונותנים לי כלים להתמודדות עם הדבר האמיתי.

העניין המרכזי ביומיום העכשווי שלי הוא החזרה לעבודה וליכולת הפרנסה שלי. כאישה עצמאית הקפדתי במהלך השנים למצב את עצמי באופן שיאפשר לי להתפרנס בכבוד ואף למעלה מזה. רצה הגורל, ובעת שיכולתי כבר להסב לאחור על הכסא המשרדי המרופד שלי בתחושת ביטחון כלכלי יחסי, נטרפו הקלפים ועתה אני נדרשת למצוא את הדרך אל אותה הנקודה. וזו בדיוק הנקודה. אני לא רוצה לחזור לאותו המקום בדיוק, שכן מה שהיה נכון לי אז, אינו מתאים לי היום. בימים אלה (שלא לומר – חודשים) אני מוצאת את עצמי מחפשת בדיוק את הזווית הנכונה שתאפשר לי להחנות את מכונית הפרנסה שלי בתוך המקום הצר למדי העומד לרשותי כעת, כך שתענה על כל דרישותי, והן לא מעטות: אני רוצה להתפרנס בכבוד, בלי להוריד את רמת חיי (שאמנם די צנועה, אבל יש בה אלמנט של נהנתנות. או אולי אנושיות?). אני רוצה להתפרנס מעבודה שתגרום לי הנאה, כפי שעשיתי עד היום. אני רוצה להרגיש שמעבר לפרנסה אני גם עושה משהו מועיל, תורמת במשהו לעולם קצת יותר טוב. אני רוצה לעשות את כל זה תוך שאני ממשיכה את לימודיי. והכי חשוב – אני רוצה להיות זמינה מספיק לבנותיי, להיות חלק מחייהן לפחות כפי שהייתי בשנה האחרונה.

את החודשים האחרונים אני מעבירה בהצצה למראות הצד של חיי, מחפשת שם את המידע שיוביל אותי לחנייה המושלמת במקום הצר הזה. שלא כמו בדרך כלל, הפעם אני מתקשה לחנות, על אף הנסיונות החוזרים לדייק את הזווית, לקרוא נכון את מה שאני רואה במראה. תאמרו: המקום הזה אינו מתאים, צאי ממנו וחפשי לך מקום חניה אחר. אולי זה נכון, אבל יש בי חלק שמתעקש דווקא להישאר כאן, לא לוותר ולמצוא את הדרך הנכונה, לדייק ולאזן את כל המרכיבים כך שיתאימו בדיוק. אולי זה בגלל שכתל אביבית ותיקה אני יודעת שכשרואים מקום חניה פנוי, כדאי להתעקש לחנות בו, כי סביר להניח שלא יהיו אחרים בהישג גלגל. ואולי זו שוב השפעתם של המשקפים הוורודים שלי.

א. חסרת תקנה
כשמי כן אני: אופטימית חסרת תקנה, בעלת נטייה מעצבנת למצוא את הטוב בכל דבר. אז למה לא לעשות עם זה משהו מועיל? הבלוג הזה, כך אני מקווה, יכריח אותי לחבוש את המשקפים הוורודים לכל מקום ויזין את נטיית האופי הזו, אם במקרה אניח אותה לרגע בצד.