בשנת 1936 כשהיטלר כבר שלט בגרמניה סבא רודי הרגיש שאין לו עתיד באירופה והחליט בגיל 26 לעזוב את הכל ולעלות לארץ ישראל כשבידו מצלמה ותעודת עיתונאי.
הוא השאיר מאחור את משפחתו שלא הסכימה לעזוב את אירופה ואפילו הצליח להשיג עבורם אישור כניסה לארץ מהבריטים (משימה קשה לכל הדעות) אבל הם לא התלהבו וחזרו לצ'כיה.
אימו ואחיו נספו בשואה ואביו ששרד הגיע ארצה לאחר המלחמה.
עם סבא אסור היה לדבר על השואה כי זה "עשה לו רע", אז לא דיברנו.
כנכדה סקרנית שרצתה לדעת ולא היה לה את מי לשאול, השלמתי לעצמי פערים מפיסות סיפורים ששמעתי במשפחה. כשהתבגרתי הבנתי שלא בדיוק כך היה – אבל כבר לא היה מי שיספר לי את הסיפור ממקור ראשון.
החוויה של אי-הדיבור שנוצרה כתוצאה מהשואה, מחיקת הסיפור הטראגי והחלפתו בשתיקה של כל כך הרבה בתים ומשפחות הוא נושא שמדברים עליו לא מעט.
מה זה אומר לשתוק? ומה זה אומר כשלא מדברים על נושאים כל כך שבריריים ואפלים בתולדות המשפחה?
על הטראומות הלא פשוטות עשו מאות ואלפי מחקרים – הדיאלוג הוא התרופה, השיח ובעיקר ההקשבה.
אנחנו בבית של שילי מרכינים היום ראש וזוכרים את ששת המיליונים, מבני עמנו, שנרצחו בשואה וזוכרים אותם – ומדברים עליהם, כי לדבר זה לזכור.
