לגרום לדברים לקרות

הדרך שלי לעולם ההפקות והשיווק הדיגיטלי, הייתה מסע שהתחיל בניהול מוקדים טלפוניים במשך עשרים שנה.
תחושת החוסר בסיפוק אמיתי וברצון להגשים את הייעוד שלי, ניתבה את דרכי במסע עצמי שהוביל להבנה שזה מה שאני רוצה לעשות – לגרום לדברים לקרות עבור אנשים שעושים טוב בעולם

כולנו מחפשים את ה'דבר הזה' שיגרום לנו להרגיש שמצאנו את היעוד שלנו, שיגרום לנו להתעורר בבוקר עם חיוך לעוד יום, שימלא אותנו בסיפוק קסום של פיות שעפות סביבנו ומפזרות אבקת קסמים.
רובנו מפחדים לעשות שינוי משמעותי וממשיכים בדרך הבטוחה – עבודה קבועה (עדיף עם קביעות), סוגרים את החלומות והתשוקות שלנו במגירת סתרים ומפנטזים שיום אחד, היא תיפתח. מישהו יכנס לחיינו ויפתח אותה עבורנו. ועד שזה יקרה, יש לנו מיליון סיבות שהדרך שלנו היא הנכונה ביותר.

הייתי שם. בדיוק במקומות האלה. במשך כמעט 20 שנה ניהלתי מוקדים טלפוניים בחברות הגדולות במשק וחיפשתי את הביטחון הכלכלי. ייחלתי לכך שהמנהלים הבכירים יאשרו את היכולות והקיום שלי ויתנו לי משוב חיובי, העלאה במשכורת, קביעות וכדומה. קיוויתי  שמישהו יראה כמה אני עובדת קשה, משעות הבוקר המאוחרות עד שעות הערב המאוחרות מבלי לבקש חופש ויקדם אותי לדרגת ניהול בכירה יותר.
וזה קרה. התקבלתי למשרות ניהול בכירות, ניהלתי מאות אנשים ומנהלים, הובלתי את האנשים שניהלתי ליעדים, עברתי דרך ממנהלת שממוקדת מספרים למנהלת שמצליחה לשלב בין השגת יעדים ליחס אישי לכל נציג. ואז, אחרי שנתיים-שלוש שנים עזבתי את מקום העבודה. השתעממתי, מיציתי, הרגשתי איך החוסר סיפוק מחלחל לתוכי וגורם לי לא לרצות לקום בבוקר לעבודה.

בכל פעם מחדש חיפשתי את המשרה הנחשקת, אתגרתי את עצמי בראיונות ובמרכזי הערכה. עם הזמן הפכתי להיות 'מומחית' לקבלה לעבודה. אמרתי את הדברים הנכונים כגון מוטיבציה גבוהה, עבודה לטווח ארוך, מסירות, ראיית הצורך של החברה-הלקוח-העובד באופן מאוזן ועוד ססמאות שמנהלים ומראיינים אוהבים לשמוע. הרי אני בעצמי הייתי מנהלת שמקבלת החלטות לגבי קבלת אנשים לעבודה וסיום העסקתם. העברתי מאות ראיונות ומרכזי הערכה. לצערי גם פיטרתי עשרות אנשים.
הקמתי מוקדים טלפונים מאפס עד הגעה ליעדים. ואז, כשהגיע הזמן לקצור את הפירות ולהתרפק באי של שקט, עזבתי מנטלית ובשלב יותר מאוחר גם פיזית והמשכתי הלאה.
לרגע לא עצרתי ושאלתי את עצמי, האם זה באמת מה שמעניין אותי, לעבוד קשה בשביל עוד ארגון שמגלגל מיליונים וברגע שלא אעמוד ביעדים, אחשב כנטל על המערכת? מה השליחות שלי בעולם הזה – לגרום לחברות להתעשר ממכירות?

מנהלת מוקד טלפוני
מנהלת מוקד טלפוני

 

וזה קרה. ה'דבר' שייחלתי לו. זה קרה בדרך לא צפויה.
באחד המפגשים  בבית ספר לכתיבה 'גיבור תרבות' שבו למדתי, אחת המשתתפות נכנסה לחדר עם עיניים נוצצות. אשכרה אפשר היה לראות את האור שהיא הקרינה. כמובן שבאותה תקופה לא ידעתי לבטא במילים האלה. כן. כן. ברור לי שזה נשמע רוחני. ואני? תל אביבית אינדיווידואליסטית שגרה בדירה מפנקת, מתאמנת בחדר כושר ויש לה רכב חברה. מה לי ולרוחניקים? בכל פעם שראיתי 'רוחניקים', הייתי צינית לגבי אורח החיים שלהם. הם נראו לי נאיבים מידי מול העולם החומרי האינטנסיבי שהכרתי.
ובכל זאת, זה סקרן אותי. מה גרם לה להיות כל כך מאושרת ומוארת. כששאלתי אותה היא אמרה לי – 'הייתי באשרם. את חייבת ללכת, זה בדיוק המקום בשבילך'.
חזרתי הביתה ועוד באותו יום שוטטתי באתר של 'אשרם במדבר'. נרשמתי לסדנת 'יוגה ומדיטציה' במקום הקסום הזה. ועדיין זה לא קרה. לא הרגשתי שמשהו בי השתנה.
בסדנה כולם דיברו על ה'פסטיבל' – הזורבה. קניתי כרטיס לפסטיבל הזורבה ונסעתי לטעום עוד מהלא מוכר.

הזורבה הוא פסטיבל המוני ועשיר בתכנים. במהלך כל ימי הפסטיבל מועברות סדנאות מעולמות המדיטציה, יוגה, מוזיקה ועוד. המוטו של הפסטיבל הוא – לחגוג את החיים.
אחת הסדנאות הייתה טעימה מפסטיבל הג'רני. במהלך הסדנה, כולם שכבו על המחצלת ועצמו עיניים. אז, זרמתי. למרות הביקורתיות והציניות שהייתה לי והתהיות ביני לעצמי, איך כולם יכולים לחבק את כולם, לחייך כל הזמן ולחיות בפשטות שכזאת.
שכבתי על הגב, עצמתי עיניים. ואז, מישהו שר וניגן בגיטרה. כל הציניות התפוררה ברגע. הקול שלו הזיז בי משהו. הרגשתי שאני מתנתקת פיזית מהמקום שהייתי בו ומפליגה למחוזות אחרים. הרגשתי את תותי הולכת עלי, בדיוק כפי שהייתה עושה כשהייתה בחיים, מגיעה עד הפנים שלי ונושמת עלי. תותי, הכלבה שלי מתה שבועיים קודם לכן. ולא הצלחתי לבכות כשהיא מתה. הנשימות שלה עטפו אותי, אמרתי לה מילות פרידה ואהבה ובכיתי. בתור מישהי שמפגינה חוזק ועוצמה, אני יכולה לספור בכף יד אחת את מספר הפעמים שבכיתי.

הבנתי שמשהו שהוא מעבר לחשיבה הלוגית-סחית שלי, קרה באותו הזמן. משהו שהיה גדול וחזק מכל דבר שהכרתי. ניגשתי לבחור ששר והודיתי לו, בלי להסביר על מה אני מודה. הוא חייך בענווה.
שמו של בעל קול המלאכים הוא אוריה צור. מאותו הרגע רציתי לחוות את הרגעים האלה שוב ושוב. הלכתי לכל מעגל שירה שאוריה הנחה, כל אירוע שהוא השתתף בו. ובכל פעם חוויתי מחדש בפשטות את מה שניסיתי להשיג כל החיים, רגעים של אושר טהור ומתוק שנוצרים כשמוזיקה עוטפת במרחב בטוח ואוהב. אהבה ללא תנאי בפשטות.
מה קורה במעגל שירה? אנשים יושבים על מחצלת במעגל, המנחה יושב איתם כחלק מהמעגל וכולם שרים ביחד מנטרות עם מסרים חיוביים ומעצימים. באמצע המעגל ניצב אלטר, עם נרות וחפצי עצמה. זה מה שקורה על פניו. בפועל החוויה הזאת היא הרבה יותר עצמתית. אנשים עוברים מסע אישי דרך הקול, מסע מדיטטבי אל עצמם.

מעגל שירה של הרכב 'אורות' באשרם
מעגל שירה של הרכב 'אורות' באשרם

במעגל שירה של הרכב 'אורות' בבסקולה, הרגשתי כבר את הצורך לספר לעולם ולצרף עוד אנשים שיחוו את מה שחוויתי. ראיינתי לסלונה את אוריה צור בכתבה שזכתה להצלחה. דרך הריאיון העולמות שלנו נפגשו עד הרגע  שהייתי שותפה לדרך שלו.
הקמנו ביחד קורס 'מנחי מעגלי שירה', הפקתי מעגלי שירה בהנחייתו, בניתי לו אתר אינטרנט ועשיתי כל מה שצריך כדי שאנשים יכירו אותו והוא יתן את המתנות שלו לעוד אנשים.
דרך השותפות שלי עם אוריה, הבנתי שמה שבאמת מעניין אותי זה לנתב את כל היכולות שלי – הניהוליות, מכירתיות וטכנולוגיות כדי לגרום לדברים לקרות, בדיוק לאנשים כמוהו. ליצור מרחבים שאליהם יגיעו אנשים שיעברו תהליך משמעותי כמו שירה, נשימה ומסע אישי.

החלטתי לעזוב את עולם המוקדים הטלפוניים, לוותר על רכב חברה, משכורת 13, משרד גדול, המתנה ל'קביעות', מתנות לחג וכו. ולעשות מה שבאמת עושה לי טוב. שעצם העשייה למען אחרים תמלא אותי בסיפוק ותרגש אותי.
עזבתי את הדירה, חילקתי את כל הרהיטים, מכשירי חשמל והחפצים שלי, וגרתי במשך חודשים באוהל עם הכלבה שלי. באוהל בחוף המגדלור הקמתי את קורס מנחי מעגלי שירה הראשון בהנחיית אוריה.
לאחר מכן טסתי להודו בפעם הראשונה וכשחזרתי היה ברור לי שזה מה שאני רוצה לעשות – לגרום לדברים מהותיים לקרות.

מתוך רצון להיות הכי טובה במה שאני עושה, נרשמתי ללימודי הפקה בבית ספר 'רימון' וקיבלתי אסמכתא ליכולות שלי בתחום ההפקה וכלים חשובים לתחילת הדרך שלי בעולם הזה. בזכות מנהל המסלול הנדיר, מיכאל אוריון, הרשתי לעצמי להוסיף טייטל לעצמי – 'מפיקה'. עוד במהלך הלימודים 'נזרקתי' למים העמוקים של ההפקות, ניהלתי במה מאוד מורכבת עם האמנים המובילים בארץ, בערב יום העצמאות ברמת השרון, ניהלתי במה ביום הסטודנט ברמת גן, הייתי שותפה להפקות מובילות, והתאהבתי בעולם ההפקה.

הבנתי שזה לא מספיק, כדי להיות מפיקה, אני צריכה להכיר טוב יותר את עולם הדיגיטל. למדתי במכללה לניו מדיה ניהול רשתות חברתיות ושיווק ממומן, כדי שאוכל להפיץ את האור בדרך טכנולוגית. והפכתי את ההנאה למקצוע ומקור פרנסה.
המשכתי ללמוד במסגרות שונות את כל מה שאני צריכה כדי להוביל את מי שאני מאמינה בו להצלחה. ואני לא עוצרת, ממשיכה ללמוד ולרכוש כלים שיאפשרו לי להוביל אנשים מדהימים למיצוי הפוטנציאל והכישרון שלהם.
גיליתי את עולם העצמאים שממנו חששתי כל החיים. מסתבר שאפשר להתפרנס ממשהו שנהנים לעסוק בו, לעצב את היום שלי כפי שנכון לי, לצאת לחופשות בלי לבקש אישור ולבחור את עולמות התוכן שיעטפו את יומי.

פותחת משרד בסיני
פותחת משרד בסיני

 

חלק גדול מהמנחים והאמנים, מתקשים להפיץ את הסדנאות והמופעים שלהם בעולמות השיווק והפרסום. יש להם כל כך הרבה מה לתת לעולם, ואין להם את הכלים להוציא את זה לפועל. כאן אני נכנסת לתמונה, וגורמת לזה לקרות.

אוריה אמר לי משפט שמלווה אותי בבחירת פרוייקטים ואנשים שאני מנהלת – "אם האדם שאת מפיקה יוצר מרחבים שאת רוצה שיהיו מהם עוד בעולם, תפיקי אותו, תנהלי אותו".
כיום אני מפיקה, יועצת שיווקית ומנהלת רשתות חברתיות ושיווק ממומן. פתחתי עוסק מורשה ששמו "סאנגיטה הפקות", אני מתעוררת כל בוקר עם חיוך ומשתוקקת להתחיל את היום ולתת את כל מה שיש לי לתת, כדי שיהיו יותר אנשים שיחוו את המרחבים שאני חווה, כדי שיהיו עוד אנשים שיעברו מסע אישי משמעותי, כדי שיהיו עוד מנחים ואמנים שיוכלו לתת את המתנות שלהם לעולם.

אני בהודיה על כך שמצאתי את היעוד שלי, שמצאתי מה גורם לעיניים הנוצצות ולחיוך התמידי. אני מוקפת בחברים חדשים ובאנשי אור ואהבה.
בתשוקה לגלות עוד על עולם ההפקה והשיווק הדיגיטלי ולשתף פעולה עם אנשים שהקשר איתם ייצור קסמים.