לבסוף עלה השחר/אביגדור שפיצר
Finally it was dawn/Avigdor Shpitzer
הוצאה: צבעונים הוצאה לאור, 2015
148 עמ', כולל תודות.
בספרו האוטוביוגרפי, אביגדור מעלה על הכתב את ילדותו, את השתתפותו במלחמת יום כיפור, ואיך הוא מתמודד אחרי המלחמה.
אלישבע ושרגא – שוחררו שניהם ממחנות השמדה שמונה שנים קודם, ועברו דרך ארוכה עד אשר נישאו בארץ ישראל בכפר הרא"ה ב-1947.
מרדכי נולד ב-1947, לאחר שש שנים וחצי, אביגדור נולד ב-8 באוקטובר 1953.
מרדכי היה בלונדיני תכול עיניים, ואביגדור שחרחר בעל עיניים ירוקות. אביגדור לעומת אחיו היה הצבר הראשון במשפחה. מרדכי נולד בארץ בימי המנדט הבריטי לפני קום המדינה.
ב-1971 המשפחה עברה לגור בפתח תקווה בעקבות החלפת עבודתו של אביו. באותה תקופה אביגדור קיבל צו גיוס ראשון שנדחה למאי 1972. בזמן הזה הוא הכיר את נחמה.
אביגדור עשה דרכו עם חבריו שנבחרו לשרת עמו בחטיבת ברק 188 ברמת הגולן. בחטיבה היו הרבה גדודים ואביגדור נבחר לגדוד סער 74. בשיחת התדרוך נודע לו על מהות החטיבה. זוהי הייתה החטיבה היחידה בשריון שמתחזקת את רמת הגולן והצפון באופן מבצעי.
13:57 בעיצומו של מלחמת יום הכיפורים, השקט הופר על ידי רעש של מטוסים., האדמה רועדת כאשר יש התפוצצויות סביב הטנק שאביגדור נהג, הלילה יורד והסורים מתקשים לנהל מערכת תקיפה בחושך. אביגדור אוכל ביסקוויטים כתור ארוחה מפסקת כשיום הצום חלף.
ביום הקרב השני נודע להם בעקבות מישהו שהקשיב לטרנזיסטור, שגם בסיני יש קרבות, ורק אז ירד האסימון שיש מלחמה.
ב-8 לאוקטובר היה יום משמעותי בחייו של אביגדור, אותו יום בו בטנק שבו נהג המדפים היו מקולקלים, אך הצוות שהיה איתו עזבו אותו לעבר טנק אחר כי הם היו חייבים לחזור ולנוע בשטח. הטנק שהיה מולו עם הצוות שלו – לא שרד. הוא כן. באותו היום מלאו לו 20 שנה.
הרעש של הירי שבטנק הפריע לו מאוד באוזניים, הדיבור הראשוני שלו עם אנשי הצריח היו באמצעות סימני ידיים מרגיעות וחיוך.
הטנק שבו היה אביגדור נפגע קשה. מכיוון שאביגדור היה בלי כובע ה-VRC שלו, הוא חש צלצולים באוזניים וכאב עז, הכובע היה אמור לבלום את הרעש.
אחרי המלחמה, ניסו לחזור לשגרה עד שאביגדור הרגיש חוסר נשימה, הרופא התורן החזיר אותו לשגרה, רופא השטח הפנה אותו לחר"פ 542 בצריפין לבדיקות ובירור. לשם הוא נשלח לבד – בלי אמבולנס, בלי ליווי.
אחרי 3 ג' מהחר"פ, הרופא שלח אותו לאישפוז בחדר בידוד. אחרי 3 שבועות הוא חזר לגדוד, והוא נשלח חזרה לחר"פ. משם הוא נשלח לאסף הרופא, ואחרי 4 חודשי אישפוז הוא הגיע לצריף של ד"ר בנג'מין בתל השומר "המחלקה לבריאות הנפש", הד"ר הוא זה שאומר לו שהוא הלום קרב – PTSD.
ב-20 בינואר 1976 אביגדור ונחמה התחתנו, דירתם הייתה ליד הוריו.
בשנת 1977 הגיע זימון לוועדה רפואית. בוועידה שלושת האנשים שהיו בחלוקים לבנים קראו לו שקרן ורמאי, הוא חש מושפל ופגוע עד עמקי נשמתו. לפני שהוא עזב את החדר הוא היה צריך לחתום על כמה מסמכים, וכדי שהם יעזבו אותו, הוא חתם.
אביגדור התחיל לעבוד במפעל "אינטרפרם". התחיל לעבוד כטכנאי מעבדה, אחד מהעובדים בשם עידו, הוא זה שייעץ לו לבדוק מה מצב הנכות שלו.
עשרים שנה אחרי אביגדור חוקר על מצבו במשרד הביטחון ושם מאז הוועדה הוא מוכר כנכה צה"ל עם 0% נכות. אחרי ביקורים של כמה רופאים וסבבים של וועדה רפואית, נכותו עלתה מ-0 ל-30% נכות, ומצבו בעבודה שונה וכן גם שכרו עד לסגירת המפעל ב-2005.
סדנת גל של הלומי קרב, בו נודע לו על אנשים שזכו ליותר אחוזי נכות, ובעזרת עורך דין הוא הצליח להעלות את אחוזי הנכות ל-50%.
מצאתי את הספר בספרייה של ההורים, עם הקדשה לאבי, שגם לחם בחטיבה 188, אביגדור ואבי לחמו בעמק הבכא. ידוע לי שהיו מעט שורדים בקרב על עמק הבכא.
בספר מצורפות תמונות בשחור-לבן מחייו של אביגדור שפיצר.
מומלץ בחום רב!!!
"היום השני עובר עלינו בדומה לראשון. כל היום מהלכי קרבות בלימה. טרם קלטנו שרבים מטנקי 188 נפגעו והושמדו." (עמ' 73).
על גב הספר:
"אני זוכר ולא שוכח. לא שוכח, לא שוכח שהשעה 13:57, ואת דממת היום הקדוש מפר רעש של מטוסים קרביים בשמים. ואני קם בהרגשה שזהו, משהו קורה. חיל האוויר שלנו מגיע, אני צועק ולא יודע אם בכלל מישהו שומע אותי ברעש הזה. והנה הם נראים, ממש צוללים עלינו לעברנו."
ארבעים שנה לאחר שהשתתף במלחמת יום הכיפורים אביגדור שפיצר כותב את סיפור חייו. בספרו הוא חוזר אל ימי שירותו הצבאי בחיל התותחנים, ימים שהחלו בשגרה אפורה עליזה והפכו לימים של קרבות עקובים מדם בגבול הסורי הבוער.
בשפתו הייחודית והרגישה הוא מגולל גם את השלכותיה של הטראומה על המשך חייו האזרחיים – על לילות טרופי שינה ועל הטיפול הכושל בהלומי קרב בימים שבהם המונח 'הלם קרב' עדיין לא היה מוכר.
ואף על פי כן סיפורו של אביגדור הוא אופטימי ומעורר השראה, סיפור על בחירה בחיים חדשים, בחיים של אהבה.
