לבד על הגג שבתות וחגים…

בחורה עם מחשב נייד

השעה 22:40 שעון מקומי. המקום: סינגפור, עדיין. עוד 9 ימים לשיגור לישראל. כוכב הלכת המקומי ננטש ע"י בני האדם וכעת מאוכלס בעוזרות בלבד ובמשפחות פליטים בודדות.

ביום שבת עזבו נטע, שי ונועם הבן שלהם, תואם יהלי רק בבהיר, את סינגפור לצמיתות. שי סיים פה את שנת האינסיאד שלו,ונטע סיימה את שליחות הבראוניז שלה. נטע היתה מכונה בפינו "נטע בראוניז" בשל החומיות (כי כמה פעמים במשפט אפשר לחזור על המילה "בראוניז")ההורסות שלה אותן מכרה לכל דורש עם ירידת סוכר. טרם לכתם העבירו הזוג הנדיב את חצי מתכולת ביתם לביתינו. זכינו במעט ריהוט, צעצועים ובהרבה שוקולד צ'יפס ותבניות אפייה. קארן זכתה בשואב אבק לו פיללה מאז הכירה אותנו (כל אחד ומה שהוא מייחל לו…). היות ואנחנו מגיעים לארץ עוד כשבועיים ומתעתדים להיפגש, כי נטע באמת רוצה את הבגדים ונעלי הספורט שנתנה לי להעביר עבורה, אני עוד לא מבינה שיותר לא ניפגש לקפה ושיותר לא ניסע בספונטניות לתאילנד ביחד…

מיכל, אבי גאיה, אורן וליהי, הצלע השלישית של יהלי ולירי, עזבו ב-18:00 הערב גם הם. רק הבוקר ליהי ואורן עוד היו פה רבו ובכו בגלל גוגוסים…הלכנו להיפרד מהם למטה ולירי נאבקה בכל הכוח להיכנס למיניבוס שבא לאסוף אותם. כשאמרתי לה שגם אנחנו נטוס לישראל במטוס, היא ענתה:"אבל בא לי רכבת"…

יהלי המשיך לשאול מתי גם אנחנו ניסע לישראל (לו לא ממש משנה באיזה אמצעי תחבורה, הנשמה הזה) ואני לא הצלחתי להסביר לשני הילדים הקטנים שלי כמה זה עוד 9 ימים.

האמת, זה נראה מעט, "קצת יותר משבוע ואתם פה", אבל כשהילדים לא במסגרת כבר מה- 16/6, הבעל התחיל סגירה רבעונית וכל החברים נסעו, 9 ימים הם כמו 9 שנים בשנים של כלב.

אחרי שנפרדנו מאבי ומיכל, הילדים,שהיו סגורים כל היום בבית כי לאמא כאב הראש והיא לא יכלה להתמודד עם עוד יום של שמש בבריכה, התחננו ללכת לבריכה. הלבשתי להם בגדי ים ובשעה 18:00 יהלי כבר צלח את הבריכה בעיניים פקוחות (כי חס וחלילה שישים משקפת) ולירי צפה על הגב, ים המלח סטייל. היינו היחידים בחוץ, פרט לשתי עוזרות. היחידים במים והיחידים ביבשה.

הקונדו, שבד"כ שוקק חיים בשעה זו – ילדים שוחים, הורים שחוזרים מעמל יומם, ארוחות ערב שנישאות על מגשים למטה, אופניים, רולרס, קורקינטים, עגלות תינוק, כלבים בטיולים, היה שומם. להשלמת התפאורה היו חסרים השיחים המתגלגלים והשיר מ"קפה בגדד" ברקע. הרגשתי דיכאון אמיתי, כזה שמתואר ב – DSM.

עדי השכנה, שכנראה ריחמה עלי, אחרי שהתקשרתי לספר לה על תחושותיי, שלחה אלי את אייזק בעלה ואת אייל בנה כדי לעודד את רוחי,אך גם הם, חמודים ככל שיהיו, לא הצליחו במשימה.

בשעה 19:40 סהר אספה אותי לזומבה, אחרי 3 שבועות בהם לא עשיתי ספורט בטענות שונות,רובן קשורות בעייפות מהעבודה בקייטנה. הרגשתי כאבים בצד, כאבי אוזניים ולחץ בראש לאורך כל השעור,אבל לא ויתרתי. המוסיקה היתה מעולה ועם עדי וסהר לצידי, הרגשתי שיש עוד סיבה לקום בבוקר. וביננו, זה לא שאני מחליטה אם לקום או לא, הילדים רוצים מטרנה או קורנפלקס, או לשאול שאלה, או להדליק אור בשירותים…

אז זהו, אנחנו בין המשפחות האחרונות שטסות לארץ. כולם כבר שם שבועות. מתענגים על קוטג' וצפתית של "גד"

ורק אני פה, אמנם בדירת קרקע,אבל מרגישה לבד על הגג שבתות וחגים…

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.