לבד על הבר (שבתות וחגים)

בתוך תוכה היא יודעת, היא לעולם לא תהיה מעניינת יותר מפייסבוק, מגוונת יותר מגוגל, מסתורית יותר מסיקרט או שנונה יותר מטוויטר. 

"הבעיה הכי גדולה היא הסמארטפונים", היא אומרת לי, בשעה שאנו שואבות פנקייק עתיר נוטלה ומייפל היישר אל קיבתנו המורחבת לאחר ארבעת ימי החג. "את הולכת לבר, במטרה לצאת קצת מהמסכים של אתרי ההיכרויות וכולם שם ממילא מול מסכים", היא אומרת לי ואני מנסה לא להיחנק מהפנקייק ומהתסכול שאני חשה בשבילה. היא החברה הכי טובה שלי, אני מכירה אותה כל החיים. לא תמיד הכרתי בתכונותיה המשובחות, אך כשחזרתי מהודו, אי שם בחיי האחרים לפני עשור וקצת, גיליתי אותה מחדש. יש לה לב זהב, רחב, מכיל, היא אוספת אל החיים שלה ואל הנשמה שלה אנשים מכל הקצוות וחיוך אחד שלה יכול לפתור לי עצב של יום שלם. אבל עכשיו החיוך שלה לא שלם. זה כבר הרבה זמן כך. בהתחלה היינו מתבדחות על ה"בקרוב אצלך", שזכתה לקבל בכל אירוע משפחתי אליו הלכה, אבל עם השנים זה הפסיק להצחיק והתחיל רק לעצבן. היא לא יושבת בבית ומבכה על מר גורלה. היא יוצאת, מבלה, מטיילת, נהנית מהחיים, אבל עם הזמן, מצב האלכסון במיטה הפך להיות מצבה הקיומי והמצב בחוץ – לא קל. אנשים בגילה כבר מתחתנים, מביאים ילדים, מתגרשים… וכל יציאה שלה החוצה רק גורמת לה להתכנס יותר בתוך הלבד.

"את פשוט לא מבינה איך זה עכשיו" היא אומרת לי ועוקצת אותי קצת על כך שהתברגנתי, שהפכתי תוך עשור מרווקה-תל-אביבית-יושבת- ברים- אדומה לאמא לשתי בנות שיושבת בעיקר על שיעורי בית. "הסצינה של הברים זה כבר לא מה שאת מכירה, את נכנסת לבר וכולם, פשוט כולם, תקועים עם הראש בסמארטפון, מורידים אפליקציות במקום להוריד צ'ייסרים, מחפשים במסכים מה שהם לא מוצאים על הבר". המייפל קצת מריר לי במורד הגרון. אני מנסה לדמיין את עצמי בסיטואציה כזו ולא מצליחה. כשאני הייתי פוקדת את הברים, כל הקטע היה השופוני: להיכנס לבר האפלולי, להרגיל את העיניים לחשיכה, לברור מתוכה את אלו שבא לך להעביר איתם ערב בכיף על בירה וצ'ייסרים ומוזיקה טובה וככל שאלו זרמו, כך זרמה גם השיחה ומי יודע עוד מה. היו מבטים מקצה בר אחד אל משנהו, היו מבוכות קטנות כשהמוזיקה לפתע נפסקה ונתפסת באמצע משפט שנאמר בקול רם מדי, היו ריקודים, היה מגע אנושי. אני מנסה לדמיין את עצמי נכנסת לבר בו כולם שקועים במסכים שלפניהם, לא שמים לב לחולצה עם הקצת מחשוף ש"זרקתי על עצמי", מתעלמים משיערי הריחני שהתגבר על יום רע ומהאנרגיות החיוביות שאני מביאה איתי, על אף חיי הרווקות הבודדים בחוץ ומרגישה לפתע את מה שהיא מרגישה. היא לא מיואשת. היא יודעת שהוא עוד יגיע, היא הודפת מעליה דודים ודודות פולניים ששואלים אותה שאלות חודרניות בחיוך המקסים שלה, אבל בתוך תוכה היא יודעת, היא לעולם לא תהיה מעניינת יותר מפייסבוק, מגוונת יותר מגוגל, מסתורית יותר מסיקרט או שנונה יותר מטוויטר. זו כבר לא הבחורה היפה שבקצה השני של הבר, שמולה היא צריכה להתמודד כדי להתחרות על ליבו של הרווק הנחשק, אלו עשרות אלפי אפליקציות ופרצופים וירטואליים, של מליוני אנשים שנשארו תקועים לבד וממש לא בתנועה.
תרימו את העיניים, תראו אותה, היא תהיה כאן גם אחרי שהסוללה של הסמארטפון תכבה.
 
ועכשיו, שיר:

מחליקים/ לירז גרין

בתחנת ההסעות, בין טיפה לשלולית

ארבעה נערים מחכים

הם יכלו לדבר על משהו,

הם מכירים די מזמן,

אבל מול כל אחד מהם היה מסך קטנטן

בלי שמות, עם פנים

של חבר'ה מפלסטיק

בין טיפה לשלולית

הם טובעים

בתחנת הסעות

ארבעה נערים מחכים

ועם אצבע אחת מחליקים

בספה בסלון, בין שמיכה לכרית

שני בני זוג מתרחקים

הם יכלו לשתף זו את זה,

או להתקדם לאיזה עניין,

אבל מול כל אחד מהם היה מסך קטנטן

בלי שמות, עם פנים

של ציפור מפלסטיק

בין שמיכה לכרית

הם שוקעים

בספה בסלון

שני בני זוג מתרחקים

ועם אצבע אחת מחליקים

בשולחן המטבח בין צלוחית לכפית

ילד וילדה מתנתקים

מקערת דגני הפירות של הבוקר,

לפני שיוצאים אל הגן,

כי מול כל אחד מהם היה מסך קטן

בלי שמות עם פנים

של פרוט נינג'ה מפלסטיק

בין צלוחית לכפית

הם נשאבים

בשולחן המטבח

ילד וילדה מתנתקים

ועם אצבע אחת מחליקים

מלבנים קטנים ושחורים של שלמות

סוגרים עלינו מכל עבר

בלי שמות, עם פנים

מחליקים, מתנתקים

מחכים ושוקעים

נשאבים, מתרחקים