לא שיש לי אשליות

כדי לכתוב את הפוסט הזה חיפשתי זמן. לכשמצאתי אותו חיפשתי השראה. אני אוהבת את טקסי הכתיבה האלו, פינה מבודדת כלשהי, נר דולק (ובמקרה שלנו נרות חנוכה) ומוזיקה מתאימה שמכניסה אותי לMODE כתיבה. היד שלי רפרפה על פני ספריית הדיסקים, שלאחרונה נזנחה לטובת עשרות אפליקציות מוזיקליות שמנגנות לי 24/7. הדיסקים שלי נשארו על המדף כתמונה קפואה של נעוריי. כל הרוקנרול הזה, והבלדות האלו וחוברות מילות השירים שהוכתמו בדמעותיי והעלו אבק בין עשרות ספרים ואלבומים.
נתתי לגורל לבחור את הדיסק. עצמתי עיניים, עברתי עם האצבע על פני שורת הדיסקים עד שהיא נעצרה. האוסף CHANGES של דיוויד בואי. כמה סמלי. אז הנני כאן, כותבת את הפוסט שיספר לי ולעולם לאן אני רוצה שהבלוג שלי ייקח אותי מכאן והלאה, כשמוזיקת הרקע המלווה את מעמד הכתיבה באה מפיו של זיקית הרוקנרול, שלא פוחד משינויים ומבצע אותם כל הזמן. כשאגדל ארצה להיות דיוויד בואי. ובינתיים, אני אומרת לעצמי, בואי תנחתי בכוכב הזה ותשאירי את זיגי סטארדסט לפזר לך אבק של כוכבים מוזיקליים מסביב.

אז הנה, בפתיח אחד קצר, ניסיתי לתמצת לעצמי מה אני רוצה שיקרה איתי מכאן והלאה.
את הבלוג הזה פתחתי כחלק ממשימה שקיבלתי בלימודי "כתיבה כמקצוע" בבית הספר לכתיבה "גיבור תרבות", אי שם לפני כשנה. יובל אברמוביץ', חולם ומגשים ידוע, אמר לי שכדאי. זה יפתח לי את הכתיבה, יחייב אותי למשמעת יצירתית, יחדד לי את התובנות ועוד. כשמישהו שהבלוג שלו ("הרשימה") נחל הצלחה בינלאומית מסחררת אומר לי לעשות משהו, אני בדרך כלל מקשיבה, בסקפטיות אמנם, אבל מקשיבה.
שנה וכשלושים פוסטים לאחר מכן, כשהבלוג עבר תהפוכות קונספט והפך מבלוג המסקר את תופעת הפרלמנטים והחבורות ("פרלמנט לייט"), כי מה יותר פשוט מלהתעסק באחרים מאשר לחשוף את הקישקעס של עצמי, לבלוג אישי, בו אני מעזה להוציא את השירים והפזמונים שאני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי ממעמקי המגירה אל אוויר העולם, בליווי טור אישי שאני מממקמת ב"שדה בלי סודות" שלי. תהליך הכתיבה והחשיפה הוביל אותי לבצע את השינוי הגדול והמשמעותי ביותר בחיי הבוגרים, מלבד נישואיי והפיכתי לאמא.
אני הולכת להגשים חלום ובאמת להפוך את הכתיבה למקצוע ולעיסוק המרכזי שלי. עוזבת את כל הדברים היציבים והבטוחים כדי להגדיר את עצמי מחדש, כשהדבר היחיד שאני יודעת הוא שאני חייבת את זה לעצמי. הבטן שלי מתהפכת, אבל בד בבד היא מסמנת לי שאני עושה את הדבר הנכון ביותר בשבילי, גם אם זה נראה כמו לקפוץ אל התהום.

הבלוג הזה, כמו כל בלוג אחר של חולמים אחרים, מנסה לצעוק את החלום הפרטי שלי, חלום לטור אישי באחד מעיתוני הפרינט הגדולים וחלום מציאת הבית המוזיקלי המתאים לפזמונים שלי. אני לא עושה את זה כדי להתפרסם. אני לא רוצה את זה כדי שיכירו אותי. עברתי את הגיל הזה והשתקתי את הקולות האלו כבר מזמן. אני עושה את זה כי מאז ומתמיד האמנתי במילים.
למילים יש את הכח לשנות סדרי עולם. כשהמילה הנכונה נאמרת, מושרת או מולחנת בזמן הנכון ובמקום הנכון הכל מתאזן. מילים ושירים של אחרים עזרו לי תמיד למצוא את האמת שלי. לא משנה באיזה מצב נפשי הייתי, תמיד כשנזקקתי לאישור כלשהו מהיקום על עצם היותי, מצאתי אותו באחד מהדיסקים, הספרים או הטורים האישיים שאני מקפידה לקרוא לאורך השנים.
אחת מהכותבות שאני מאד מעריכה, דנה ספקטור, ממנה זכיתי ללמוד כמה שיעורים חשובים בבכתיבה אישית בשנה האחרונה, אמרה פעם משפט שנשאר חקוק אצלי וסימן לי את הדרך קדימה. היא למעשה ענתה על השאלה למה אנשים רגישים כותבים ומרגישים את הצורך לפרסם את מה שהם כותבים. התשובה שלה הייתה שמצד אחד הם כותבים כדי לרפא את עצמם ומצד שני, כתיבתם פותחת לאנשים את הכלובים. אני רוצה שהמילים שלי, החוויות שלי, אתיימר ואומר גם – התובנות שלי, ישחררו אנשים מכלובי הרגש שבהם נלכדו עם השנים. יש עוד ספקטור אחת, דניאלה, הזמרת המופלאה, שנגעה לי במקום החשוף הזה. באלבום החדש שלה, בשיר "פעמונים" היא שרה על איש שיש לו שיר שאיש לא מכיר. כמו חץ בלב השיר הזה פגש אותי בדיוק בזמן ודחף אותי צעד נוסף אל עבר ההחלטה שקיבלתי.

אז לאן אני רוצה שהבלוג שלי ייקח אותי? האמת, בניגוד לכל מה שכתוב לעיל, אין לי ציפיות יותר מדי גדולות ממנו. הרי בסך הכל הוא כלי קיבול טכני שמאפשר לי להמשיך ולרצות ולהראות את הרצון שלי. לעתים הוא בטופ 20, לעתים הוא בירכתי ההתעלמות ברשת, אבל הוא תמיד כאן והוא תמיד שלי, נושא אותי אל עבר עצמי ועוזר לי לא לוותר עלי.
ועכשיו, שיר: