הבוקר זה קרה שוב.
התבקשתי למלא שאלון לצורך מחקר, ומששלחתי אותו, קיבלתי תשובה:
"תודה, בוריס!"
עכשיו תראו, קוראים לי ולדימיר. וכן, זה נכון שרוב תושבי מדינת ישראל לא פגשו בילדותם אנשים בעלי השם הזה. מאידך, הוא לא ממש זר להיסטוריה של מדינת ישראל. בסך הכל, גם ז'בוטינסקי היה ולדימיר.
נכון, הוא קצת ארוך, ולכן חבריי הרבים מקצרים אותו לוולדי. אגב, זה לא בדיוק אותו שם, אבל אני זורם עם זה. בכיף. אפשר לקרוא לי גם ווה, כי במקור זה הקיצור של ולדימיר. אל תשאלו אותי מדוע ולמה. אין הסבר. ככה זה.
יש לי הרבה חברים וידידים העונים לשם בוריס. זה שם באמת מצוין, אבל אני לא בוריס. ב-18 שנותיי בישראל יצא לי להיות "בוריס" עשרות פעמים.
לא פעם הייתי גם "יורי". למשל, הייתה לי בנקאית, שלא פספסה שום הזדמנות לקרוא לי "יורי". לך תבין. טוב, העיקר שהכסף הועבר לחשבון הנכון. אני, אגב, התעקשתי לקרוא לה בשמה. מוניק. וזה למרות שהפיתוי לעבור ל"דיקלה" היה לעיתים חזק.
לפני כמה שבועות הוזמנתי להתראיין באיזושהי תכנית טלויזיה. בעברית. התחקירן התקשר, לקח פרטים, רשם את שמי לצורך כתוביות. כפי שמקובל. גם דיברנו במהלך הצילומים. אחרי השידור שאלתי אותו בוואטספ: "איך היה?". התשובה שקיבלתי: "תודה, אלכס, היה מצוין". אז אלכס היה מצוין. אבל מה איתי?
התופעה שאני מתאר היא תופעה מדהימה, ואנחנו, יוצאי ברית המועצות, נתקלים בה חדשות לבקרים. במשך עשורים. מחד גיסא, אני יכול להבין את זה. שמות לא מוכרים ולעיתים מורכבים. מאידך גיסא – חבר'ה, זה באמת לא מסובך. מדובר בסך הכל על טיפה תשומת לב. לא יותר מדי.
היה לי פעם לקוח, שקראו לו אהבה. זה השם. בחור מקסים, אגב. מעולם לא קראתי לו שנאה. או אכזבה. מעולם לא אקרא ליצחק – שמעון, ולניצה – טובה. נראה לי מובן מאליו, לא?
חשוב לציין – אני לא נעלב. לעיתים זה טיפה מרגיז, אך בעיקר משעשע. ובכל זאת, תזכרו – קוראים לי ולדימיר. נעים מאוד.
