אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט, אבל אני מחבבת את החופש הגדול. אפילו אסתכן ואומר אוהבת…
העול של שיעורי הבית והמטלות במשך כל השנה, אצל כל הילדים, כבד עלי..בקיץ גם לא צריך להכין סנדביצ'ים ובכלל הכל זורם יותר.
אבל בשנים האחרונות הסיבה העיקרית שבגינה אני אוהבת את הקיץ היא כי פשוט אני יכולה לנשום. עמוק יותר. רגוע יותר בלי הפקעת התמידית שיש לי בבטן. מה יהיה. איך יהיה. ומה תאמר המורה ובאיזה מצב צבירה אקבל את היקר שלי אחרי יום הלימודים.
כן, אני אמא דיפרנציאלית.
שלא תבינו לא נכון, יש מחיר לשבירת השגרה, במיוחד למי שהשגרה עושה לו טוב. שזקוק למסגרת ולכללים.
אבל המסגרת הזו אינה מושלמת. ועם כל ההתאמות והמעטפת לה דאגתי לבן שלי, יש גם התמודדות יומיומית.
שלו. ושלי.
וההתמודדות גובה ממני מחיר נפשי כבד. מתח תמידי ודאגה אינסופית ומחשבות והרהורים..
וככל שחולפים הימים ואמצע אוגוסט כבר ממש פה, מתגנבת לליבי לאט שוב הדאגה הזוחלת. והפקעת שהייתה בתרדמת מתחילה לצמוח אט אט.
הדאגות, כיצד יסתדר. כיצד יגיב. כיצד יקבלו אותו.
הגיל מביא עימו התקדמות אך גם קשיים חדשים ומה שמתקבל במשיכת כתף בגיל צעיר, כבר לא עובר בגרון כל כך טוב בכיתה ד'.
אז בניגוד למוסכמה אני אוהבת את החופש הגדול ולא ממש רוצה שייגמר.
תנו לישון בשקט. יש זמן עד השנה הבאה. אפילו שהיא רק עוד שבועיים.
בינתיים תנו לנוח. תנו לנשום. עמוק, נקי, רגוע, לאסוף כוחות לעוד שנה במערכת החינוך, לגמוע עוד דרך במסע שלנו.