לאחרונה הייתי באירוע כלשהו. בזמן ההתכנסות, מישהי שאני מכיר הגיעה ומיד כשנכנסה זיהתה מכרה אחרת שלא ראתה המון זמן. היא קראה לה בהתרגשות וצפיתי שתכף תזנק עליה לחיבוק, אבל שבריר שניה לפני החיבור הטבעי בין גוף לגוף היא הרימה את הסלולרי ואמרה "רגע, חייבות סלפי!". וכך היה. סלפי, עם המון מודעות עצמית ותרגולת מיומנת של איך לחייך, איך להטות את הסנטר בצורה מחמיאה, איך להחזיק את הגוף, והידיים…
ומה עם חיבוק? אי אפשר לצלם סלפי ככה, כשהידיים מחבקות…
נכון שקראתן מספיק סיכומי שנה ופוסטים מלאי תקוה לשנה טובה יותר מקודמתה? ורשימות ייעדים, ואיחולים, וייחולים… שזה בסדר גמור, באמת, זו מן שעת התכוונות יפה כזו ומרגשת, הזדמנות לדף חלק והתחלות חדשות או השלכת מטענים מיותרים. אני רוצה ברוח העיסוק שלי לתת כמה מילים על מגע. זה פוסט רלוונטי לכל ימות השנה אבל נקודת הזמן הזו של דף חלק היא בכל זאת משמעותית, סימלית.
נגעתי הרבה בשנה החולפת. עיסיתי, עשיתי, טיפלתי. זו לא ספירת מלאי ולא רשימת הישגים. פשוט. החוויה האישית שלי. זכיתי שהחוויה האישית שלי כרוכה גם בחוויות של נשים שפגשתי ושנגעתי בהן. ככל שאני נוגע יותר אני מגלה מרחב עצום של עולם של מגע. עולם שופע ומגוון. יש בו נהרות של עונג, יש בו מדבריות צחיחות של חסכים, יש יערות עד של שפע, של צמיחה, ויש שדות רחבים בהם אנשים עמלים ועושים באמצעות ולמען המגע המחבר והמזין, את הגוף ואת הנפש.
המגע הוא שפה, אנו מדברים מגע ואנו יכולים וצריכים גם להקשיב אותו. ובאמצעותו. כך אני מתייחס לעיסויים שאני מעניק, כאל הזדמנות להקשיב, ואז גם לדבר, במגע.
אני יוצא שוב מחדר העיסוי, בו המגע הוא מטבע הדברים מרכז העשייה וחוזר לאירוע ההוא ובכלל לזירה הרשתית בה אנו מצויים חלק גדול מהזמן. כן, אני בכל זאת הולך להביע איזו משאלה לשנה החדשה, איזו הזדככות מודעת, משהו לקחת להמשך ולהתפתח איתו: הלוואי שב 2019 נעשה פחות סלפים ונחבק יותר, פחות לייקים של "בסדר, ראיתי" ויותר מילים של אחד על אחד, בפרטי.
כשניגע יותר, ולא רק עם הידיים, אלא עם הלב, עם תשומת הלב, עם הלבביות,
תהיה לנו שנת 2019 הרבה יותר מרגשת מקודמתה, ולבטח יותר מענגת.
שנה חדשה וטובה לכולנו 🙂
