לא מתנצלת! בוחרת!!

12 שבועות של "חופשת לידה". הצחקתם אותי. אצלי היו אילו 12 שבועות של בכי תמרורים בלתי פוסק.

במהלכה של "החופשה" הזו, החיים נתנו נתנו לי את הסטירה הכי כואבת, הכי מפרקת והכי מעוררת שיכולתי לקבל.

לקח לי עוד שנתיים וחצי, עד חופשת הלידה של בתי השניה, כדי להבין מהו השיעור הזה, או יותר נכון – מהי המתנה הגדולה ביותר שהעניקה לי בתי בכורתי.

בחורה עם מחשב נייד

אומרים שכולנו מגיעים לעולם כדי למלא תפקיד. לא סתם נולדנו. לא סתם בחרנו את ההורים שלנו (כן. היום אני יודעת ומאמינה שגם זו בחירה, וכי שיר הפתיחה של "קשר משפחתי" הוא לא מדויק ולא אמיתי). שחר, בתי בכורתי, בחרה בי כאמא לפני 11 שנים, רק כדי ללמד אותי שכל מה שאני יודעת, כל מה שגדלתי עליו, כל מה שהאמנתי בו מרגע שאני יכולה לזכור את עצמי, הוא לא נכון וממש לא מחויב המציאות.

נולדתי באוקראינה, לפני 37 שנים לזוג הורים מדהימים, חרוצים ושאפתים. לזוג הורים ששם את הילדים ואת עתידם בראש סדר העדיפויות. הוריי עלו איתי לארץ כשהייתי בת שנתיים, וכעולים חדשים עשו ויתורים כואבים רק כדי שלי ולאחי (שנולד בארץ) יהיו את כל התנאים לצמוח ולהתפתח.

גם אם זה אומר ללכת לישון רעב, "העיקר שלילדה שלי יהיה מחשב כמו כולם". גם אם זה אומר ללכת עם אותם זוג נעליים במשך 5 שנים "כדי שהילדה שלי תקבל שיעורים פרטיים במתמטיקה ותוכל למצות את הפוטנציאל שלה".

כמי שנולדה להורים שלי והתחנכה על ברכיהם, לא הייתי צריכה ללמוד על בשרי שחשוב ללמוד. הורי הניחו את העובדה הזו כאבן יסוד בחינוך שלי. כילדה, היה לי ברור שהתפקיד המרכזי והעיקרי שלי הוא להיות אדם טוב, מכבד את הבריות (בעיקר המבוגרים ממני) והכי חשוב – להיות תלמידה טובה, לקבל ציונים טובים וכמובן להתקבל ולסיים את לימודי התואר הראשון (והמאוד פרקטי!!) שלי. וברור שהכל צריך וגם יהיה "בהצטיינות".

ברור שזהו המסלול! כמו שברור שהציונים שלי בכיתה א' הם מהותיים לעתיד שלי. למקצוע שלי. לפרנסה שלי בעתיד. לא היה צריך לדבר את זה בבית, זה היה ברור. אקסיומה.

אז למדתי מעולה. אפילו שהיום אני יודעת שאני נמנית עם אילו המתקשים בכישורי הקשב והריכוז, לא היה כל מקום לתירוצים. למדתי לחיות עם זה ולשלם את המחיר (בשעות רבות של שקידה). ברור. אין שום אופציה אחרת.

למדתי מעולה, קיבלתי ציונים מעולים ואפילו התקבלתי ללימודי משפטים ומנהל עסקים. ברור משפטים. איזו עוד אפשרות הייתה לי (חוץ מלהיות מהנדסת או רופאה)?

עם השנים למדתי, שלצד היתרונות העצומים של "הבחירה" שלי בהורים שלי ובחינוך שלהם, יש גם הרבה חסרונות. ושהחסרון הגדול מכולם הוא טשטוש הגבולות בין "עובדה נתונה" ל"אפשרות בחירה".

את השיעור הענקי הזה למדתי על בשרי ועל גבה של בתי שחר.

שחר נולדה בזמן שעוד הייתי מתמחה במשרד עורכי דין גדול, תובעני וטובעני (ברור! שאני חייבת התמחות במשרד עו"ד שנמנה עם המשרדים הכי גדולים, הכי נחשבים, הכי תובענים. ברור. עובדה).

לאחר הלידה, היה לי גם ברור שאין לי שום אפשרות להארכת חופשת הלידה שלי. שכן אחרת לא אוכל להבחן בבחינות הלשכה באותה השנה. לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז שנה שלמה על "כלום וסתם". אז מיד בסיום 12 השבועות שהיו קבועים בחוק (דאז) כ"חופשת לידה" אני חייבת למצוא לשחר מסגרת, ולחזור להתמחות התובענית וגוזלת הזמן.

רוב חופשת הלידה בכיתי. בהתחלה בגלל ההורמונים, אח"כ מתוך ההבנה שאני צריכה להתחיל לחפש לשחר משפחתון ולבסוף כי הבנתי מה זה אומר לגדול ב"משפחתון". לא באמת הבנתי וידעתי שיש לי אפשרות בחירה. ברור שאני חייבת לחזור להתמחות, ברור שאני חייבת לתת את כל כולי ואת כל מה שדורשים ממני בהתמחות (גם אם זה אומר לחזור הביתה 4 פעמים בשבוע אחרי השעה 21:00), ברור גם לגמרי שאני חייבת, בסיום ההתמחות, להשקיע 11 שעות ביום (כל יום במשך 3 חודשים רצופים) וללמוד לבחינות הלשכה, כי אני הרי חייבת לקבל את הציון הכי טוב שאני יכולה לקבל.

לא באמת הייתה לי אפשרות בחירה. כך גדלתי, כך חונכתי וכך האמנתי שחייבים לפעול. שהרי זה ישפיע על כל העתיד שלי אח"כ, והרי לא ניתן יהיה להחזיר את הזמן אחורה. זה עכשיו או לעולם לא.

צורת החשיבה הזו, שבה גדלתי והתחנכתי, גרמה לי לשלם מחיר יקר! איבדתי את השנה הראשונה של בתי. הייתי חוזרת הביתה כשהיא כבר ישנה את שנת הלילה שלה ומחבקת אותה בעודה ישנה, על מנת להחזיר לעצמי קצת ממנה. קצת מעצמי. איבדתי את כל אבני הדרך הראשונות של שנתה הראשונה. את כולם קיבלתי "יד שניה" מבעלי או ממנהלות המשפחתון: הצעד הראשון, המילה הראשונה, השן הראשונה.

מהשיעור הזה של החיים, קיבלתי את המתנה הכי גדולה שהחיים האלו יכלו לתת, את ההבנות הכי משמעותיות שהפכו להיות הבסיס לכל צעד ושעל של חיי, אפילו אם לא הבנתי ולא ראיתי את זה בהתחלה.

תמיד יש לנו אפשרות בחירה!! תמיד!!

כמעט ואין בחירות שהן מושלמות! כל בחירה היא בהכרח ויתור על המון דברים אחרים.

את השיעור הזה יישמתי רק כשנולדה לי יהב, בתי הצעירה. הייתי חייבת לפצות את ה"אמא" שבי. זו שאיבדה כל כך הרבה.

החלטתי לא לחזור לעבודה. החלטתי להישאר בבית. לספוג, לגדל, לאהוב ולפצות.

הורי הזדעזעו. כעסו. נפגעו.

"מה?! רק נשים ללא כל השכלה ואפשרויות נשארות בבית לגדל את הילדים"

"בשביל מה שילמנו כ"כ הרבה כסף?! בשביל מה השקענו?! כדי שלא תשתמשי במקצוע שלך? כדי שתזרקי הכל לפח?!"

"את לא תוכלי לחזור למקצוע, את הורסת לעצמך את החיים!!"

אילו רק חלק מהמשפטים שהטיחו בי הוריי ואנשים קרובים (ורחוקים) אחרים. והאמת… האמנתי להם, כאבתי את כאבם, אבל לא באמת הרגשתי שיש לי אפשרות בחירה. הייתי חייבת.

רק כשמלאו ליהב שנתיים וחצי הסכמתי שהיא צריכה לגדול עם ילדים אחרים ובגן. יחד עם זאת, גם ידעתי שאני חייבת לקבל את הבנות שלי בצהריים. לאכול איתן, לשמוע ממקור ראשון על היום שלהן ולהיות חלק מהצמיחה והגדילה שלהן.

הבנתי שאני לא יכולה, לא מסוגלת ולא רוצה לחזור להיות עוד עו"ד.

אז חיפשתי ומצאתי את האופציה הכי קרובה למושלם (בשבילי) והפכתי להיות מדריכה בקבוצות שומרי משקל.

אך שוב – החינוך, ההורים, כל הזרעים שנזרעו בי התחילו לבעור.

במשך שנים רבות כששאלו אותי "מה את עושה?" הייתי עונה (בהתנצלות ותוך מבוכה אדירה):

"במקצועי אני עו"ד, אבל היום אני מדריכה בשומרי משקל".

בחודש הבא ימלאו שבע שנים להיותי מדריכה בשומרי משקל. והיום אני כבר יכולה להגיד, בגאווה גדולה:

"אני אמא ומדריכה בשומרי משקל".

בלי התנצלויות ובלי כותרות מיותרות וחסרות תוכן.

כי היום אני יודעת שיש לי אפשרות בחירה. בכל דבר ותמיד!!

היום אני יודעת שאני בוחרת להיות חלק מהיום של הבנות שלי. לצמוח ולגדול איתן.

היום אני יודעת שאני בוחרת להיות חלק מתהליך משמעותי של אנשים רבים. לצמוח ולגדול איתם.

זו לא בחירה מושלמת. אין בחירה שאין בצידה ויתור. אך זו הבחירה המושלמת עבורי! לפחות נכון לעכשיו.

בוחרת לצמוח מתוך הבחירות שלי.

בוחרת לצמוח מתוך היותי חלק מהתהליכים של היקרים והקרובים אליי.

בוחרת במודע. בוחרת באהבה.

בוחרת לבחור.

10695054_298452503678539_1897767815_n