לא מתחשק לי היום לארח ובכל זאת באתם…

באמצע היום, ככה בלי להודיע – שחקתם עם אלמנט ההפתעה. רציתם לראות עד כמה אני יכולה לתפקד תחת לחץ עם שינוי תוכניות כשמגיעים אורחים…רציתם לבדוק כמה אני עומדת במשימה – לא יפה מצידכם !!!

בחורה עם מחשב נייד

יום חמישי בצהריים, שיא החום, מאתמול אני עורכת רשימת קניות וכל פעם נזכרת בעוד משהו שצריך להוסיף לרשימה כי עוד לא החלטתי מה אני ארצה לבשל. נמאס לי להזמין אוכל מוכן (אני מכירה ואוכלת דרכם עד זרא ואפילו התפריטים של המסעדות החביבות עליי נמאס ) – ואני משחקת אותה עקרת בית שמצוייה ברזי המטבח והכנת האוכל…אז לפחות לשחק ולהבקיע שער נצחון יפה…כזה שיזכרו אותו …:)
רשימת הקניות שלי לא מסתיימת כמעט כי אני לא יודעת כמויות (זה בדרך כלל קורה למי שלא יודע מה הוא רוצה להכין) – בסוף החלטתי שאני שמה נקודה בסוף הפריט האחרון שאני רושמת עכשיו. תזכרו – משעה 12:30 בצהריים  אני לא מוסיפה פריט אחד. החלטה מנהלית !!
אני מסתכלת על הרשימה והיא עליי וככה על הדרך אני מהרהרת בתועבה בשאר המטלות שנשארו לי לסופש. בעוונותיי  אני מנקה את הבית קצת לשבת – תירוץ טוב השבת הזו  לשטוף את הבית (העוזרת בחופשה – ברצינות, בחיי…) ולהפעיל פעמיים או שלוש את מכונת הכביסה / מייבש. זה לא שיש לי כל כך הרבה בגדים – שלא יווצר הרושם , שיהיה ברור שאני אוגרת עד שנגמרים וחובת הכביסה חלה עליי, זו המציאות הכאובה. ככה בין לבין אני יושבת עגומה כי קל הרבה יותר לחשוב מה אני צריכה לעשות מאשר לעשות באמת..בין מחשבה נוגה אחת לבין עצובה אחרת ועיון קליל בעיתון, לדעת באופן כללי מה קרה במדינה (שאם מישהו ישאל שאני אדע באופן כללי ולא אכשל בבוחן פתע) – יאללה, מתחילים…….
באופן כללי אני יודעת מה אני רוצה לבשל ומכינה את המצרכים על השולחן, המים בסיר רותחים ואני מתכוונת להכניס לתוך הסיר את המוצרים לאט לאט לפי ההוראות – יוופי, אני מסתכלת על השעון כדי לא לפקשש…וממלמלת לעצמי בשקט עוד חמש דקות  להוריד את החום בתבנית ולהכניס את האורז למים הרותחים, באמצע – ממש באמצע היצירתיות מצלצל הפעמון…. ואני בדיוק ממש תחושת ה"מבשלת הקטנה, – כוס אומעק, מי בא ביום חמישי ככה בהפתעה? מה? …ואני לא מספיקה לכתוב את השורות האלה, ממש כאילו ריבונו משגיח ומתפלח בין האותיות – הפעמון מצלצל, נכון , יש כאלה שיגידו שאני סוציומטית שאני לא רוצה לארח – שנוח לי רק להתארח , אבל ברצינות – מי מגיע בצהריים ביום חמישי, הא? אני אוהבת אותם, בחיי שאני אוהבת אותם ונכון שחגגנו לה יום הולדת אתמול, אבל כבר חגגנו, והיום ועכשיו אני צריכה לחגוג את המטבח והרסו לי את סדר היום, ודפקו אותי עם הקניות והכביסות וכל השאר……אז אני עוטה עליי את הפרצוף השמח (איזה פולנייה לא יודעת לשים מסכה?? אלופות אנחנו), כמה כייף שבאתם (אשמתי – במקום לומר ת'אמת), לא, אתם לא מפריעים ב-כ-ל-ל  , ובלב – כל הקללות שאני מכירה ברפרטואר.
אני מקשיבה להם קצת כדי להשאר בתמונה ולהגיב תגובה עניינית ולשאול שאלת המשך, ובאמצע אני מנסה להעביר את הכביסה למייבש, למזוג שתייה ולהגיש איזה כיבוד לשולחן. לא, לא ממש מעניין אותי למה X לא הגיעה אתמול ואם ידעתי ש……התגרשו? מפתיע, הא? לא מעניינת אותי כרגע הרכילות אלא איך אני מתארגנת כאן ועכשיו.
אז אני לא בן אדם גמיש באופן טרגי, אני עובדת בדרך כלל עם תוכניות – במיוחד אם הן כוללות עבודות אחזקת בית ובתוכן בישולים, אני יודעת שאם אני לא אלך לפי הסדר הסיכוי שמשהו יתפקשש הוא גדול, ונכון גם ש-אובמה לא מגיע לשולחן ביום שישי – אבל אני אוהבת להדליק נרות ולאכול ארוחה של ערב יום שישי  – אתם יודעים…. עם חברות ופעם עם חבר ופעם אחרת עם אורחים שהגיעו – סוג של משפחה, אבל רק סוג.
אני חושבת על התקופה ההיסטורית הזו שהייתה לי עובדת, אבל הייתה ואיננה עוד. החליטה ללדת בלי לתאם איתי את מועד ההריון וחזרה לארץ מוצאה . תוצאה: אין בנמצא עובדת נורמלית. חודשים אני מחפשת מישהי שתוכל להסתובב כאן בבית בלי להוציא אותי מדעתי – קשה למצוא, קשה וכמעט בלתי אפשרי וככה בקלות גלשתי לחיפוש בסגנון "חפש את המטמון…"  ונדמה לי שהגעתי אל המנוחה ואל הנחלה….אני מספרת רק לכן וגם זה אני עושה ב- שושו…דרך חבר של ידיד של שכן של מכר הגעתי לאיזה משרד כ"א שעושה רושם שפועל ממש ברצינות ואולי אולי אולי תבוא לי איזו הודית שתוכל להושיט יד ולפחות להקל על אחזקת הבית, כשגולת הכותרת היא – נכון, יום חמישי.
אני אוהבת את העובדת שלי, אהבתי מאד את הקודמת, בת – בית, כמו אחות לי, אבל הריון ולידה כנראה מחזירות אותן לארץ מוצאן. אנחנו בקשר נפלא והיא מתקשרת המון והפעם כדי לשאול מתכון של עוגה, אבל היא שוכחת שאת עוגת הגבינה אני רוצה שהיא תכין בשביל הבית כאן ואת הקפה הקר שהיא עושה כל כך טוב – אנחנו אוהבות לשתות בכייף במרפסת. אז בשביל מה ההריון הזה? בשביל מה הלידה הזו? בעיתוי הזה? מה יש? אי אפשר לשאול אותי ולתכנן איתי תוכנית עבודה?….:)
דיברתי עם עצמי עכשיו והחלטתי שאחרי שאני מסיימת את הפוסט הזה אני מנתקת את הפעמון בכניסת הבית, את הטלפונים והסלולר ואפילו את הקו לריבונו. אין. אין אלוהים. האוכל והבית יהיו בחזקת נקיים פחות או יותר והאוכל בחזקת כמעט מבושל.
אני שונאת (זו מילה חזקה) אתכם אורחים יקרים, ולא מפני שאני שונאת אתכם כבני אדם. אתם חביבים, מרתקים ובא לי לחבק אתכם ולצאת לסרט או לטיול, אבל ראבאק – אולי דווקא ביום הזה , בשעה הזו יש לי תוכניות אחרות? דברים אחרים? חשבתם על זה פעם? – אז אילו הייתם מתקשרים ומנסים לבדוק אם זה נוח לי היום , בשעה הזו – הייתי אומרת לכם שעסוק לי נורא היום ולא מסתדר ואולי תקפצו ביום אחר – תאמינו לי שהיינו נפרדים כידידים והייתי אוהבת אתכם הרבה יותר, הייתי מעריכה מאד את העובדה שאתם מתייחסים לזמן שלי לא כאל משהו מובן מאליו, שהזמן שלי והתוכניות שלי לא פחות חשובות מאלה שלכן והכי חשוב – אתם לא לוקחים אותי כמובן מאליו. תודה שהבנתם.
אבל במקום זאת – בחרתם לראות אותי ואת זמני כמובנים מאליהם, לא ממש מטריד אתכם מה אני עושה בשעה הזו, אולי אני סתם עם הרגליים למעלה? אולי אני באמת עסוקה עד כלות? אולי רבתי עם מישהו ולא מתחשק לי לדבר עם אף אחד? אולי….- חשבתם אולי לחשוב גם על מישהו אחר? חשבתם אולי שיש אפשרות קטנה (אבל קיימת) שיכול להיות מצב שזה פשוט לא נכון להופיע ככה במפתיע. יכול להיות? נדיר, אבל יכול לקרות….נדיר, באמת נדיר, זה מה שקורה כשלוקחים מישהו מובן מאליו….לא, לא גרמתם לי לאהוב אתכם יותר, מערכת היחסים ביננו לא הפכה להיות הדוקה יותר, למדתי רק לדעת שמה שמנחה אתכם – זה אתם, רק אתם.
חשבתי שאולי אין לכם קו טלפון, שאולי אתם מעבירים הודעות עם יונת דואר ובדיוק יש מחסור בכאלה בגלל זיהום אוויר, אבל בצורה מפתיעה – מישהו הלשין שבשכונה שלכם דווקא יש קווי טלפון ויש אפילו טלפונים סלולריים. וואו – איזו הפתעה, הגעתם לקדמה, הגעתם למאה ה 21 , העובדה שבחרתם להיות עצמאיים , לא להתחשב בזולת זה פשוט כי נוח לכם הלו"ז שלכם – לא ממש אכפת לכם הלו"ז של הזולת.
אני לא אוהבת את זה. ווידאתי שאף אחד לא שבר אצבע כך שיכולתם לחייג, שלא נרשמתם לחוג לשתיקה מזן מסויים כך שרמת התקשורת גם היא יכולה להיות רעיון לא רע, ובכל זאת בחרתם לבחור בכם, ולא לזכור שקיימים "אחרים" מולכם. אין לי דרך לומר לכם שעצוב לי שאתם בוחרים לנהוג כך, שאתם בוחרים בעצמכם ולא חושבים על זולתכם – עצוב לי יותר שאתם בוחרים לקחת אותי כמובן מאליו ולהשאיר אותי מנומסת ולא ממש מעריכה אתכם.