האישה הגבוהה למעלה מימין, עם השיער השחור, הגזרה הדקה והמכנסיים הקצרים עם הגומי, זו אמא שלי. המורה שולה.
כאן בתמונה, עם תלמידיה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, יוני 1960, לפני 57 שנים.
המורה במכנסיים קצרים.
ברגליים חשופות.
'שינו אצלנו את החוקים' מספרת לי המתבגרת, 'כבר לא מספיק לעמוד בידיים מתוחות ולמדוד את אורך המכנסיים לפי קצות האצבעות והחליטו שבנות יבואו רק במכנסיים מתחת לקו הברך'.
'אצלנו' זה תיכון מגידו, כן? הממוקם בעין השופט בו לומדים נערות ונערים מכל קיבוצי ויישובי הסביבה.
אני מתפוצצת.
מההתחסדות, מהצביעות, מהכניעה לחוקי הצניעות, מהאפליה הבוטה בין בנים לבנות, כאן, בבית ספר בשנת 2017.
'ישנתי', אומרת ג'ון גיבורת סדרת המופת 'סיפורה של שפחה' המשודרת בימים אלה ב'הוט'.
'לא הייתי ערה מספיק למתרחש,' היא ממשיכה בשמה החדש 'של-פרד' כאשה המשמשת רחם למפקד ולאשתו במדינה שהייתה פעם ארצות הברית והפכה לרפובליקה דתית קיצונית לאחר הפיכה צבאית אלימה.
העולם כמו שמכירים אותו נעלם ועולם חשוך, אפל, הפועל על פי חוקי תנ"ך קיים ואין לאן לברוח.
הנשים בעולם החדש הן הראשונות להיפגע, זכויותיהן נשללות מיד ובאופן גורף אסור להן לעבוד לקרוא, לנהוג וכספן מולאם.
המטרה העליונה היא פוריות, ומי שאינה מסוגלת לספק את המבוקש – דינה מוות.
יותר ויותר סטטוסים ודעות אני קוראת בימים האחרונים הנוגעים לאורך המכנסיים איתם נדרשות בנותינו להגיע לבתי הספר.
אסור מעל הברכיים.
אסור לבוא בטייץ חוץ מאשר לשיעורי התעמלות וגם אז, בחלק מבתי הספר רק בטייץ ארוכים.
יש לעמוד ולמתוח את הזרועות עד קצות האצבעות ולבדוק אם המכנסיים בגובה המתאים.
מדד הצניעות שולט.
בחוזרי מנכ"ל, במיילים הנשלחים להורים, בסילוקים והשעיות מבית הספר.
אצלנו. בבתי הספר שלנו, החילוניים.
בערים, במושבים ובקיבוצים.
לא 'שם' בקריית גת או בבני ברק.
כאן, קרוב, בחיים כפי שאנחנו מכירים אותם.
האם אנחנו הולכים ונרדמים?
קהים מרוב איסורים בשם הרצון לכבד את אלה שאינם מכבדים אותנו?
בחוץ התחיל הקיץ. אנחנו לא גרים בשוויץ הקרירה, אנחנו כאן, בארץ ישראל בה חם כבר משעות הבוקר ויש ימים בהם הטמפרטורה מגיעה מעל ל- 35 מעלות, חם, לח, והביל, אבל לא נורא, תתבשלו בנות יקרות שלנו בתוך המכנסיים הארוכים שלכן.
ואני, בתור אמא לנערה בת 17, לא מוכנה לקבל את האיסור להגיע לבית הספר במכנסיים קצרים בקיץ החם שלנו.
אני יכולה להעיד על בתי שיש לה שני זוגות מכנסי ג'ינס קצרים. קצרים 'רגילים', עונים לחוקי 'עד קצות האצבעות' ולא 'מכנסי תחת' כמו שנהוג לכנות אותם בשם הדוחה שהוצמד להם.
מכנסיים שקנינו לה בחנות בה מוכרים בגדים לנערות.
ומה לעשות שבחנויות כאלה לא מוכרים מכנסיים קצרים- ארוכים?
הדבר הקרוב לזה ביותר הוא מכנסי ברמודה שאני, אמא שלה לובשת.
אבל אני בת 52 ולא בת 17. והאופנה הנמכרת לילדות ונערות לא כוללת מכנסיים 'קצרים' מתחת לקו הברך, אלא מכנסיים קצרים יותר ופחות, ואני רוצה לתת קרדיט לילדות, לנערות ולהורים שהם יודעים מהו לבוש מתאים לבית הספר ומה לא.
ומי שלא עומד בקוד הלבוש ובתלבושת בית הספר האחידה- שיטופל נקודתית.
במשרד החינוך ובבתי הספר מצאו פתרון קל, או ארוך או לא כלום.
לא, לא עבור הבנים, הם יכולים להמשיך לבוא במכנסי התעמלות או במכנסי דגמ"ח קצרים.
למה? הם מיניים פחות? מושכים פחות? ולמה בכלל להכניס את קו הטיעון הזה של מיניות ומשיכה לתוך לבוש של מכנסיים קצרים, בשיא החום של הקיץ שלנו?
אני מקווה שברגעים אלה ממש מתארגנים נערים ונערות בכל הארץ כדי למחות על גזירות הלבוש הלא הגיוניות האלה.
אני פוחדת מהיום הבא בו יגיעו בנותינו הביתה ויספרו שאסור ללבוש חולצות קצרות כי המרפק חשוף ומגרה.
בדיוני?
הלוואי שהייתי מתבדה.
כבר ראינו איך התחילו משטרים אפלים, דיכוי ורדיפות. בעצימת עיניים. בהרכנת ראש מהאמירה 'אצלנו זה לא יקרה'.
הנה מה שאמרה הסופרת מרגרט אטווד שהסדרה 'סיפורה של שפחה' מבוססת על ספרה מ- 1985:
'הצבתי לעצמי חוק, לא אכלול בסיפור דבר שבני האדם לא עשו כבר בזמנים אחרים בעבר, או כאלה שהטכנולוגיה הנוכחית לא מאפשרת: ילודה בכפיה, שעבוד נשים וגניבת ילדים- לכולם יש תקדימים, לא בתרבויות ודתות אחרות, אלא ממש כאן בחברה המערבית'.
