לא לפחד מהפחד

בחורה עם מחשב נייד

אני רוצה, וגם יכולה, להעיד על עצמי כעל אישה חזקה. עצם המילה "אישה" עדיין נשמע לי זר, כמו פעם, כשהתגייסתי וברחוב קראו לי "חיילת" כשאני הרגשתי כמו ילדה בתחפושת, אבל הגיל אומר שזה הכינוי אז אני זורמת איתו.

אני יודעת מה אני רוצה, יודעת מה ה"אני מאמין" שלי, יודעת לאן אני רוצה ללכת, יודעת מה עבר עלי, יודעת לבטא את עצמי, יודעת, יודעת.

בשלב מסוים בחיי השתחל לו הפחד. קשה להבין איך אישה חזקה מפחדת, אבל כבר מזמן למדתי שלהיות דבר אחד לא סותר בכלל את האפשרות להיות גם הבעלים הפחות גאה של היפוכו.

הפחד גרם לאישה החזקה להפוך גם למרצה. כזו שמוכנה לשלם את המחיר כדי שהאחרים ירגישו בנח. לא בהכל, לא תמיד, היו דברים שהיה ברור לי שאני לא מוותרת בהם על עצמי, ובכל זאת, כדי לא להעליב, שלא יהיה לאחר קשה, לא לנג'ס, לא לפגוע גם אם יש חשש קל שבקלים שזה יקרה, מצאתי את עצמי לוקחת עוד ועוד ועוד ומעמיסה על הכתפיים.

כדי שיהיה שליו בבית, כדי שיהיה רגוע, כדי שהוא יהיה מרוצה, כדי שיהיה טוב. באופן מוצהר התקוממתי, התרגזתי וכעסתי שאין לי רגע של שקט או שלווה, אבל יום אחד הבנתי שאבדו לי הגבולות.

אני מתמזגת באופן לא טוב עם הסביבה, עם הקרובים לי, משלמת מחירים.

זה לא דפוס שקל לשלוח לדרכו. אני מוצאת את עצמי עדיין עושה דברים שלא באמת נכון לי לעשות אותם כדי שאוהביי ירגישו טוב. אני מפחדת מתגובות לדברים כי התרגלתי לחיות במגננה, בסערה, בדרמה, במופע זיקוקים אור-קולי שבו כל רגע קורה משהו. לחיות בתגובתיות ובכוננות מתמדת.

ואני מתקוממת נגד עצמי, נגד המקום של לפחד. מכעיס אותי שאישה בת-עוד-רגע-40, אמא ל-3, אשת קריירה עם המון הוכחות לכישרונה, אני מפחדת.

זה התחבא תחת מעטה של הרצון החזק לא להיות אנוכית, אבל כשהגבולות מטשטשים, הם נעלמים לגמרי וזה משתקף בכל תחומי החיים. מצאתי את עצמי ללא גבולות, משורגת כאחת בבן זוגי, מפחדת מתגובות הילדים במפגש עם גבולות המוצבים להם עד שגם החלו נעלמים.

היום, במקום החדש בו אני נמצאת, אני משתדלת להיות ערה לכך ולשים לב לעצמי ולרצונותי. אני בוחנת אם אני מוכנה לשלם את המחיר ואם אני בכלל צריכה. לא בטוח שנכון לשנות את גבולות הגיזרה שלי בשביל שלמישהו אחר אולי יהיה יותר טוב. כנראה שנכון יותר שאם משהו לא עובד שם ששנינו נדבר עליו ונעבד אותו, נמצא את השביל שמתאים לשנינו. לא נכון לשים מסיכה שמתאימה לציפיות האחר רק כדי להרגיש שהכל בסדר, שמח, טוב.
מסיכות אינן האמת ואני מעריצה גדולה של אותנטיות.

הפחד הוא מתוחכם. הוא נבנה מנסיון חיים, מהוכחות שהוכחתי לעצמי שכדאי לי להיות בכוננות ולנהוג בצורה שתביא לתוצאות רצויות, כלומר שאהיה אהובה, רצויה ונראית.

אני לא רוצה יותר לפחד מזה שאוהביי כועסים עלי, לא רוצה שהפחד שלא יאהבו אותי יוביל אותי. הוא הנחה אותי שנים רבות וגם כשכבר חשבתי שנפטרתי מרובו, פתאום הוא שב ושוקף לי לאחרונה במקומות לא צפויים, שההרגל אליהם לא מאפשר לי לראות אותם. אני רגילה לפחד, לא בהכרח כי מישהו מפחיד, אלא כי זה היה הדפוס שהרגלתי את עצמי אליו.

וגם כשאני עושה את מה שבא לי באותו רגע, בסייג הברור שזה לא נגד אחר, אני עדיין בוחנת בחשש את התגובות, דואגת שמא הרצון שלי יכעיס מישהו אחר. איך קיבינימט מעלימים את הפחד הזה??

כשמדובר באנשים שאין לי איתם יחסים הפחד לא קיים, שחור ולבן מאד ברורים לי. באפור אני טובעת, לא מצליחה לשרטט בבהירות את הגבולות של עצמי מהאחר ממנו אכפת לי.

את הבלוג הזה לא פתחתי סתם תחת השם "אמיצה". אני לומדת להתנער מדפוסים שליוו אותי ואינם נכונים לי יותר, לומדת עוד ועוד איך להתמודד איתם,
איך לא לפחד ואיך לא לפחד מהפחד.

אדלר דיבר על הצורך להרגיש נאהבים. אני מדברת על הצורך לאהוב את עצמינו.