לא כזאת / לנה דנהאם

איך בחורה אינטליגנטית שיודעת להתבטא מצוין הצליחה להוציא ספר כל כך משעמם

בחורה עם מחשב נייד
לא כזאת קדמי
בתחתית הפוסט תצלום כריכה אחורית

בהתחלה חשבתי שהאשמה נעוצה בגיל 28 של לנה דנהאם. אחר כך חשבתי שהכול בגלל הגיל שלי – 52 ועדיין סופרת. בסוף הבנתי:

  1. הספר משעמם בעליל
  2. באמת עומד בינינו פער גילאים
  3. אבל אין גיל לכתיבת ספרות טובה. אפשר לכתוב יצירות נפלאות בגיל צעיר או זוועות בגיל מבוגר.

 

מסתבר שתזמון הוא שחקן משמעותי בחוויית הקריאה שלי. אולי אם היה בא בזמן, הייתי יכולה ליהנות מהספר. לו פגשתי את דנהאם בדיוק בגיל המתאים ולא היה לי שום דבר אחר לעשות בחיים חוץ מלהשתרלל יומם וליל, הייתי שמחה לשבת אתה בחברת תמהיל פסיכואקטיבי עשיר כלשהו.

אבל קרה שאני לא בגיל שלה ומעייף אותי עד מוות (ליתר דיוק עד עמוד 80) לקרוא  על זיונים-שהיו, זיונים-שלא-היו וזיונים-שהלוואי-ולא היו.

השתעממתי גם כי הנושאים האמיתיים והכואבים – דימוי עצמי נמוך ומסע התבגרות זוועתי למדי – מטופלים בדרך עילגת במקרה הטוב. שני הנושאים רובצים בככדות על הסיפורים הקצרים והסופרת עושה כל סלאלום אפשרי רק כדי לא להתקרב לאזור הנגוע.  היא בחרה להיות ה"שנונה", אם כי נראו שנינויות הרבה הרבה יותר שנונות מאלו. ובכל מקרה הן לא מצליחות להסתיר את עודפי הסרח של הכאב האמיתי.

וזה דווקא חבל כי למרות הספר, עושה רושם שהסופרת היא בחורה אינטליגנטית שמבינה דבר על כתיבה ונדמה שיש לה מה להגיד, אלא שהרבה מדי מרוכז באברי הרבייה וקונדומים שגדלים על צמחים.

אחכה לה בשקט עד שתגמור להוציא את הג'יפה מהמערכת. אני מקווה שאחר כך עדיין יהיה לה מה להגיד.

קבלו דוגמית

לא כזאת אחורי

הוצאת כנרת זמורה ביתן

 היו גיבורים והשתדלו ליהנות, מרב

מרב שני
צורכת ספרים לוורידים. עורכת לשון. מילים מוגבלות כל כך אבל כשהן מצליחות לדייק לרגע, זה אושר אחד קטן.