לא זה לא זה, לא זה לא זה-לא? אולי כן?

שני אנשים מבוגרים נפגשים. לתוך הפגישה הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית, לתוך האסאמאסים באמצע היום, לתוך שיחות הטלפון המהירות, המעדכנות, אנו מביאים את חיינו. סוחבים שקים על הגב, מלאים בכאבים ופחדים, בוחנים כל ניע ראש וכל תזוזת יד. ובין הרגעים האלה, אני שואלת את עצמי שוב ושוב –זה זה?

בחורה עם מחשב נייד

 

לא, זה לא זה. אני יושבת ליד הגבר הזה, שפגשתי לפני שבועיים, פגישה רביעית. רביעית. זאת אומרת דייט רביעי, לא שני לא שלישי, רביעי.

חושך, הסרט מתחיל, ירך נוגעת בירך, זרוע בזרוע, לרגע הוא שם את ידו על ירכי בתנועה שגורה של זוג, ואני, שאמורה להתרגש מהקרבה, מהמחווה האינטימית, הסקסית- קצת אדישה.

הוא גבוה, מאד. 1.92מטר. כפות ידיו גדולות ויפות, את שתי כפות ידיי אני יכולה להניח בתוך כף יד אחת שלו, כשהוא מניח כף יד על בטני, או על גבי, הוא מכסה שטח גדול ונעים.

וכמו שהסרט מתחיל, ונמשך ונסחב, חוזרת התחושה הזו בבטן, שאין לה שם, מין סימן פנימי כזה ואיתה השאלה המוכרת, השגורה, המאוסה והמעייפת – זה זה?

אז מה? מה זה ה"זה" הזה?

הדייט הראשון היה מקסים. הייתה מסעדה, והיה סושי, והיה ים שכשהוא סער מאחורינו, אנחנו, שכבר מדברים שלוש שעות, שקצות אצבעותינו כבר נפגשו במקרה ואחר כך שלא במקרה על השולחן, מעבירים אוכל זה מצלחתו של זה, מעבירים מלח, מעבירים מפיות, מעבירים חיים שלמים של אנשים שנפגשו רק לפני שעתיים, בוחנים, משחקים, מודדים ומחלקים ציונים, כבר סערנו איתו.

כשהתחבקנו, ראשי הגיע לאמצע חזהו, וכשהוא התכופף אלי, סוף סוף, נצנץ כוכב אי שם מעלינו.

את תמיד מתנשקת עם גברים זרים באמצע הלילה? הוא שאל אותי. את הדרך לאוטו כבר הלכנו יד ביד.

למחרת סימסתי לו אחרי הצהריים, איך עוברת השבת שלך? את חסרה בשבת שלי הוא ענה ואני, נאנחתי עם כל מקהלת חברותיי, בוגרות סקס אנד דה סיטי, אווייייי…

קבענו להיפגש שוב, ואני מתלבטת, אחרי יום קשה במיוחד, התקשרתי לבטל. מצטערת אמרתי לו, אני לא ידידותית לסביבה היום, נקבע פעם אחרת, טוב? לא. הוא ענה. מה זאת אומרת? שאלתי, קצת מופתעת, לא, אני לא מסכים. חיכיתי להיפגש איתך שוב, תתלבשי יפה, אני בא לקחת אותך ונדבר. ותנעלי עקבים, אה?

הופה. מה יש פה? מה קרה פה עכשיו? מישהו שלא מתייאש, שלא נבהל מהמניירות שלי, ממצבי הרוח, מהפחדים שלי שמפוזרים בכל פינה, מהבחינות החיצוניות והפנימיות. גבר שלא מוכן לקבל לא, ומגיש כתף ושתי כפות ידיים ענקיות, שחיבקו אותי חזק בהמשך הערב.

שני אנשים מבוגרים נפגשים. לתוך הפגישה הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית, לתוך האסאמאסים באמצע היום, לתוך שיחות הטלפון המהירות, המעדכנות, אנו מביאים את חיינו. סוחבים שקים על הגב, מלאים בכאבים ופחדים, בוחנים כל ניע ראש וכל תזוזת יד. כדי להיפגש, אנחנו פותחים יומנים, מחויבים לפנות זמן ביום העמוס, גונבים רגע של קרבה, בין הילדות שלו, לילדות שלי, ובין הרגעים האלה, אני שואלת את עצמי שוב ושוב –זה זה? אפשר להסתפק בפחות מכך שהשמיים ייפלו והאדמה תרעד? צריך להסתפק? בגילנו, אמרה לי המטפלת שישבתי מולה, צריך להסתפק בחברות. רציתי לרצוח אותה. לברוח ולא לשלם.

בגילנו?? מה בגילנו?? אולי בגיל שלך, לא בגיל שלי. אני יכולה עכשיו, בזה הרגע, לעלות על הבמה בקיסריה, לבקש משלמה ארצי אהוב ליבי, שיעשה רגע מקום, בחייאת שלמה, לעמוד מול 4000 איש ולצעוק –אני בשיאי!! לא רוצה להסתפק במילה מכובסת כמו חברות. אני רוצה הכל, כאן ועכשיו. מהיר, מטריף, מטלטל, מסעיר, נוגע ומתפוצץ. זו אני עכשיו. זה שלי.

הייתי עייפה, אני אומרת לעצמי, מי הולך בגילי לסרט בעשר באמצע הלילה? זו שעה שאני מקופלת מול הטלויזיה, ורק פולישוק יכול להעיר אותי. הוא היה עייף, אני אומרת לעצמי, אחרי יום עבודה, מי הולך לסרט עם יוגוסלבי באמצע השבוע? נפרדנו מחוץ לקולנוע, הוא לרכב שלו, אני לשלי, החיבוק היה קצר, נדבר כבר, מלמלתי משהו מתוך שינה כנראה ונסעתי הביתה.

בדרך, התחלתי עם הסימנים. רמזור אדום, הוא לא יתקשר יותר. רמזור ירוק, אני אתקשר כשאגיע הביתה, אולי להתנצל, אולי להיפרד, אולי להזמין לארוחת ערב. הנה רמזור נוסף, עברתי בצהוב, מה זה אומר? למחרת בבוקר, החלטתי – זהו. זה לא זה, וכשעברו כמה שעות והוא לא התקשר, התחלתי להסתכל באיבה על המכשיר, וכשזה לא עזר, עברתי  להתפלל לאלוהי הטלפונים הניידים, נו, שיתקשר כבר.

הוא התקשר, זכר שהייתי בפילאטיס, הזמנתי אלי.

אז זה זה? זה לא זה?  אין לי מושג, נעים עכשיו. קצת פחות מפחיד עכשיו. בגילי.

 

יעלי כרמי
מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת הרצאות 'מילים רבות יופי' בנושאי אהבה, טעמים וריחות, בתים וגעגועים. ילידת 1964, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.