לא התכוונתי – ממש לא התכוונתי….

קפצתי לקניון לסופרפארם , אבל כשקופצים לקניון זה הרי אף פעם לא נגמר במוצר אחד שעבורו נכנסתי לשם. על הדרך אני משקיפה על החנויות ועושה רשימה של "מה יכולתי לקנות אילו….היה לי זמן או כסף או סתם במסגרת הרצון שלי לפנק את עצמי.
תפגיני קצת משמעת עצמית אני אומרת לעצמי. נכון, החנויות פתוחות והמוכרות כמו תמיד מחייכות לפי התפקיד כמו שלימדו אותן, וכמעט תמיד יתקיים הדיאלוג הקבוע ביני לבינן "בואי תכנסי – הגיעה סחורה חדשה שבדיוק מתאימה לך – בואי כנסי, רק תעיפי מבט, אל תקני, רק תעיפי מבט…". בדרך כלל זה מסתיים בקופה ועם שקית ביד.
אבל באת לסופרפארם אני גוערת בעצמי – איזו משמעת עצמית יש לך? אפס משמעת עצמית אני עונה לעצמי בשקט שלא יסתכלו עלי כמו על משוגעת אמיתית. אני מנחמת את עצמי בעובדה שהמון זמן לא הייתי בסרט ולא קניתי משהו ב"חורף" הזה – אז מגיע לי משהו. נכון, מגיע לי משהו, וגם לכרטיס האשראי שלי – כנראה יגיע לו משהו …ואחר כך אני אסתכל בתמהון על השורה הסופית וממש לא אבין איך הגעתי לסכום כזה – הרי לא קניתי כלום, ממש כלום ….הכחשה עצמית – אני אלופה !!
מדרגות נעות –  תודה לאל שאין בהן חנויות….:) והסופרפארם ממש ממול – אין תחנות ביניים. אני מסתכלת על התור בבית המרקחת (בכל זאת הרי באתי כדי לקנות משהו שקונים במקום כזה). "מי אחרון" – אני שואלת כמו בקופת חולים ? טוב, אני אחרייך, אני רק מסתכלת כאן על משהו….אין בעייה לראות את המספרים מתחלפים מכל נקודה בסופרפארם כך שיכולתי להסתובב ולהתרשם מכל "המבצעים"  שאחר כך מתברר לי שעולים לא מעט כסף, כנראה סוג של מבצעים שייחודיים רק לסופרפארם או למילה מבצעים יש משמעות מיוחדת במקום הזה.
אני מודדת את הבשמים (טבעי – לא??) – עוברת בעיקר כאלה ששמעתי עליהן מחברות, חלק אני באמת פוסלת על הסף אבל ישנם שניים שאני מתלבטת ביניהם…בינתיים אני מביטה בעין תורנית על התקדמות התור בבית המרקחת ומחליטה שהגיע הזמן לחזור למקום. תוך דקות ספורות אני מסיימת את ענייני שם – אבל הרי יש לי עסק לא סגור בענייני בשמים.
השארתי שניים שמביטים בי במבטי שכנוע "קחי אותי, קחי אותי" – אי אפשר לזנוח מישהו שמבקש כל כך יפה, אבל כאן – כמו גיבורה אני בוחרת רק אחד ומרגישה כמו ילדה טובה שעמדה בפיתוי. שוב, הקופה קוראת לי וכרטיס האשראי מעביר את עצמו לדעת. מה אכפת לו? הוא מקבל היום יחס אישי ושימושי ולפי הפרסומת הוא גם סוג של ידיד. אני מאמינה לידידים….
עכשיו אני באמת בחוץ, בקומה עצמה , נשבעת שבועה פנימית אישית שאני לא מביטה לכיוון החנויות גם אם כתוב "מכירת חיסול" או " מכירת סוף עונה". אין !!!  החלטתי? אני אדם החלטי ועומדת בהחלטות שלי (קצת מזייפת, כן, גם כאן…).
מוצאת את עצמי במדרגות נעה לכיוון היציאה ומנסה לחפש תירוץ לעצמי למה בסוף החודש השורה התחתונה תהייה ממש לא ברורה ויש סיכוי למעלה מסביר שמנהל סניף הבנק יתקשר לשאול לשלומי.
טוב אני מנחמת את עצמי – הרי הלכתי לסופרפארם כי הייתי צריכה משהו וללכת לקנות במקומות כאלה זה אף פעם לא ידידותי אלא מצביע על משהו לא ממש נחמד. לא טרגי – אבל לא אושר גדול, אבל – הרי צריך לעשות מהלימון – לימונדה ולכן הייתי ממש מוכרחה לנחם את עצמי במשהו טוב ולכן קניתי, וחוץ מזה…זה משהו ממש קטן…
ביתי הוא מבצרי , נכון? תודה לאל על החסד הזה, תודה לאל שכאן אין חנויות ולא צריך להעביר כרטיס אשראי ….