רחלי סקמסקי
בת 32 נשואה +4, גרה בטלמון.
הבת שלי לא דיסקלטית!!!" כך אמרה לי אמי כשמלאו לי 11, אחרי שני אבחונים שהוכיחו בדיוק ההפך. "סך הכל יש לך בעיה בדרך שבה העין מעבירה מסרים למוח ולכן את קוראת לאט ו'קופצות' לך האותיות מהדף."
כשנכנסתי לחטיבת הביניים זיכו אותי האבחונים ב'הקלות': תוספת זמן בבחינות, הקראת שאלות והתעלמות משגיאות כתיב. כמובן שסירבתי לקבל אותם, מחשש שאקבל את תווית הדיסלקטית, ואז חלילה יתביישו בי בבית.
לא מפתיע שההתדרדרות בלימודים היתה מהירה.
קראו לי עצלנית – נעלבתי.
אמרו לי שאני לא מממשת את הפוטנציאל – כעסתי ונעצבתי.
חברות קראו לי טיפשה – ואני ביכיתי את ההגדרה.
קראו לי חולמנית, רחפנית, אהבלה ועוד שלל דימויים.
ואני רק רציתי להיעלם, להיות שקופה, שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי.
נקודת המפנה הגיעה בגיל 14,כשעשו איתי חסד והעיפו אותי מתיכון הרוא"ה היוקרתי והנחשב. זה מה שהציל אותי!
הגעתי לבית ספר 'נווה שרה הרצוג' יחד עם אמי לראיון קבלה. נכנסתי לחדר המנהל בחשש. הוא עיין בתעודה של כיתה ח':
בלתי מספיק, בלתי מספיק, בלתי מספיק ,מצוין (התעמלות), בלתי מספיק, בלתי מספיק, מצוין (אומנות), בלתי מספיק…
כשסיים – הרים את ראשו אלי וחייך. אני השפלתי מבט.
"גב' פומרנץ הצעירה" הוא שאל, "את מעוניינת ללמוד פה? "
"כן" עניתי "אני מוכנה לעבוד קשה אבל לא תמיד הולך לי "
בשלב הזה הוא הכניס את אמי שביקשה ממנו בכל לשון של בקשה רק "להחזיק" אותי עד סוף כיתה יב'. הוא בתגובה חייך ואמר "לא רק שהיא תישאר פה עד י"ב, היא גם תסיים עם תעודת בגרות מלאה".
האמירה שלו הייתה לא ריאלית בעליל. אבל… הוא צדק!
בתחילת הלימודים זימנה אותי היועצת לשיחה ושאלה למה אני לא משתמשת בהקלות שקיבלתי. גוללתי בפניה את הסיבות.
היא בתגובה הורידה את המשקפיים שלה ואמרה: נראה לך הגיוני שאני אכנס ללמוד בלי המשקפיים שלי? הנעתי ראשי בשלילה.
"אז למה את לא נעזרת במה שמגיע לך? אל תקראי לזה "הקלות" קראי לזה "התאמות". זה מה שמתאים לך כדי ללמוד"
שינוי הגישה עשה את שלו והפריחה לא איחרה לבוא. תוך חצי שנה עליתי מ-3 יחידות באנגלית ל-5. הציונים עלו ואיתם הביטחון העצמי והמעמד החברתי. פתאום לא הייתי המוזרה, השפופה או הדחויה.
גיליתי שאני מוכשרת באומנות ושציור עושה לי טוב. גילתי שאני מצחיקה ורגישה וששמחים להיות בחברתי.
אמא שלי התגאתה בי בכל מקום, בהישגים, בציונים, ועדיין – לא הצליחה להכיר בכך שאני דיסלקטית. כששאלתי אותה למה היא ענתה: "רק כשהיו לך ילדים את תביני שכל מה שעשיתי היה לטובתך, כדי שלא תוותרי לעצמך, שתהיי לוחמת".
גדלתי להיות לוחמת. ובכל זאת אני חושבת שיש כמה קרבות שהיה אפשר לחסוך.
כיום יש לי ילדים. ארבעה במספר. השניים הגדולים נכנסו למסגרות לימוד וכל בוקר הם לוקחים כדור קטן. והם מוכשרים ומוצלחים!
כל אחד צריך תמיכה אחרת – הראשון לוקח כדור קטן בבוקר, לשני יש הקלות ולשלישי משקפיים.
אני מקווה שהילדים שלי אכן גדלים עם תחושת ערך עצמית גבוהה ושהם יעריכו את הגישה בה נקטנו כהורים. כולי תפילה שהם יגדלו להיות אנשים טובים ומאושרים ושישמחו בדרך בה גידלנו אותם.