את הבת של שולה, נכון? שואלים אותי לא פעם. נכון, אני עונה.
אי אפשר לטעות, אומרים השואלים, כל כך דומה.
ואחרי שמחליפים מילים, ומתעניינים בשלום, וכל אחד הולך לדרכו, אני חושבת לעצמי, איך זה יכול להיות שאני כל כך דומה לאמא שלי.
אנחנו מקבלים את תווי פנינו מהורינו, ומהוריהם, ומהורי הוריהם.
פתאום, לאחד הילדים זורחות עיניים בכחול-ירוק ים, ומישהו נזכר שלאחד הענפים הרחוקים בעץ המשפחתי היו עיניים בדיוק כאלה.
בתי הבכורה נמוכת קומה כמו סבתה מצד אביה.
בתי הצעירה גבוהה כמו אמי.
לא רציתי להיות דומה לאמא שלי. כעסתי כשאמרו לי את דומה לאמא. איך דומה לה? במה?
את אחרת ממני, הייתה אומרת לי, אני מעריצה אותך, את עושה דברים שיכולתי רק לחלום עליהם.
וממרחק השנים, ובשנה וחצי האחרונה שהיא איננה, גם אני רואה פתאום את הדמיון.
הוא קיים, אבל לא בדיוק.
הוא נוכח, אבל רק בקצוות.
נפשי סוערת, אבל לא טרופה.
הלוואי שהייתי יודעת לבשל כמוך, הייתה אומרת לי.
וגם – הלוואי שהיה לי אומץ לנסוע לחו"ל ולהשאיר בבית שתי ילדות.
וכמעט אמרה- הלוואי שהייתי את.
כשאנחנו יורדים, ע. האהוב שלי ואני לשדות העמק בשבת אחרי הצהריים, תמיד מתנגן באוזניי השיר של אמא 'שדות שבעמק קדמוני הלילה'.
ובלי לרצות, ומבלי דעת, ובלי להתכוון, אני דומה לה.
אני עומדת על שלי וחושבת על כל הפעמים שהיא עמדה לצידי, בשבילי, נגד כל העולם –ואז אני דומה לה.
אני מנגבת אבק בקצה סדין שתיכף ייכנס למכונה – ואז אני דומה לה.
אני שרה במטבח – ואז אני דומה לה.
אני נרדמת מול הטלוויזיה – ואז אני דומה לה.
בבוקר, בפנים הראשונות הנשקפות מן המראה בחדר האמבטיה, אלה שעוד לא נשטפו במים קרים, שלא נמרחו בקרם, בשיער מתולתל וסתור, בקמט הגיל החדש שנוסף, אמי מסתכלת עלי מן המראה.
אולי גם בנותיי יראו אותי כך יום אחד, מסתכלת על בבואתן, בדמותן, מן המראה.
ואולי גם אני אדבר מגרונן, כמו שאמי מדברת מגרוני, במשפטים אמהיים כאלה, שפעם עצבנו, והיום נשמעים כל כך נכון.
שרשרת הדורות הזו של אמא בת, אמא בת, אמא בת, שאם אומר את הצירוף הזה שוב ושוב, בלב וגם בקול רם, יישמע כמו שקשוק גלגלי רכבת ארוכה, הנושאת אחריה קרונות רבים שיש בהם השלמה וחמלה, מחילה ואהבה וגעגוע.
מול המראה בבוקר, אני מנערת את ראשי, מסלקת את הדמיון, שוטפת, מורחת, מסרקת וחוזרת להיות אני.
*בתמונה, אמא שלי עם צמות וחולצה רוסית, וגם ביום חתונתה. לידה, בשמלה שחורה, סבתא שלי.
