ספר חדש מאת הסופרת האמריקאית ונסה דיפנבאו, מחברת רב המכר "שפת הפרחים".
הספר אינו קל לקריאה, מכל הבחינות, אך מומלץ לכל מי שמחפש קריאה שתגרום לו לחשוב ולהרגיש.
על מה הספר
לטי, אם המשפחה שמיד אנו מבינים שהיא היספנית לפי שם משפחתה (אספינוסה) היא אם מסורה אך קשת יום. היא מתגוררת באחד מהאזורים הגרועים של סן פרנסיסקו.
אומנם מדובר בחצי שעת נסיעה מאוניברסיטת סטנפורד המהוללת ומבתי החולים הטובים במדינה, אך חצי השעה הזו ובעיקר הקירבה לשדה התעופה ולמנחת המביא איתו הרבה רעש וריח של דלק מטוסים. כל זה הופך את המקום בו הם מתגוררים לכזה שאף אחד לא ממש רוצה לגור בו וכולם מחפשים רק דרכים לברוח ממנו. כך עשו גם הוריה של לטי, החליטו לעזוב ולשוב בחזרה למקסיקו. בהיותה אם צעירה המחזיקה בשלוש משרות שונות, לטי נאלצה להיעזר בהם לעיתים קרובות וכאשר נעלמו מחייה היא עומדת מול משבר. זו נקודת הפתיחה של הסיפור המרתק הזה. לאן יביא אותה המשבר הזה? מה יהיה גורלם של שני ילדיה? איך היא תצליח להתמודד? מה היא תעשה עכשיו ומה הולך לקרות לה בדרך?
על שאלות אלו ועוד תמצאו תשובות בין דפי הספר.
מה חשבתי עליו
מדובר בספר מרגש ונוגע ללב. אני אוהבת ספרים שעוסקים במשברים לא פשוטים, במסעות שנקודות ההתחלה האמצע והסוף שלהם אינן ידועות, ובאנשים המחפשים דרך.
כזה בדיוק הספר הזה. גיבורת הספר לומדת לפתור בעיות ותוך כדי זה להאמין בעצמה כדי לשפר את מה שניתן לשפר. ספר נהדר שאחשוב עליו עוד הרבה, אני בטוחה.
איך זה מתחיל
עוד לא היה מאוחר מדי לחזור. לֶטי, שנהגה בערפל בחצות וחמש־עשרה דקות, חיכתה לשלטי היציאה שהופיעו ללא אזהרה, משדלת את עצמה לרדת מהכביש המהיר ולחזור על עקבותיה. אבל בכל הזדמנות של שבריר שנייה היא היססה רק רגע אחד יותר מדי. היציאות באו והלכו, והיא לא נותרה אלא עם חומה של ערפל והטקילה בבקבוק המים שלה, שדירבנו אותה להמשיך הלאה — על פני סן חוזה ולוס בּאנוס וקולינגה ודרך עננת הריח החמצמץ של חוות האריס, מאיצה עוד ועוד עד שאפילו הקו הצהוב, שהתחקתה אחריו לאורך יותר משלוש מאות קילומטרים, הפך ללובן רוהט.