לא ביג דיל

זה על חלום שחלמתי, על פציעה שאני מתמודד איתה ועל היתמות שלי אבל זה גם על היכולת שלנו להגיד לעצמנו שמה שקורה לנו הוא מספיק חשוב ושמותר לנו לקחת מקום.

.

h

 .

חלמתי בלילה שאני עושה עליות מתח. אתם יודעים, התרגיל הזה שבו נתלים על המתח ומעלים את הגוף למעלה עד שהסנטר נמצא מעל מוט המתח. ואני לא מדבר על הגרסה שבה תופסים את מוט המתח כאשר כפות הידיים פונות אל הגוף (מה שבעגה המקצועית נקרא סופינציה), אלא לגרסה הקשה יותר שבה כפות הידיים פונות כלפי חוץ (מה שבעגה המקצועית נקרא פרונציה). בקרוספיט, הספורט שבו עסקתי במשך שלוש שנים, זהו תרגיל מרכזי שמבצעים אותו ותרגילים נוספים המבוססים עליו שוב ושוב, בדרגות קושי שונות ובהתאם ליכולת ולרמה של כל מתאמן ומתאמנת. זהו תרגיל שביצוע נכון ומלא שלו מעיד על כוח ויכולת ובעיקר, בעיניי, על חופש.

אני לא עושה עליות מתח כבר 8 חודשים. אני גם לא מתאמן בקרוספיט כבר 8 חודשים ולא ברור אם אחזור להתאמן מתישהו למרות שזה הדבר שהכי הייתי רוצה לעשות. למה אני לא מתאמן? כי נפצעתי. אני סובל מפציעת ספורט מחורבנת למדי שנקראת מיאלומלציה – שם רפואי לנזק בחוט השדרה. משהו שהתחיל בשתי פריצות דיסק בעמוד השדרה הצווארי, שהלחץ שהן יצרו פגע באופן בלתי הפיך (כך לפי המומחים) בחוט השדרה. במילים פשוטות אפשר לומר שחוט השדרה קצת נמעך… התוצאה – הקרנות של כאבים לזרוע שמאל וכאבים בצוואר. הסכנה – התפשטות הנזק לכדי פגיעה מוטורית בכל מיני רמות (הרופא משום מה התעקש לתת את הדוגמה של אדם שאינו יכול לרכוס את כפתורי חולצתו) ואפילו, רחמנא לצלן, שיתוק. לא סימפטי. פריצות הדיסק הן לא העניין המרכזי כאן. ישנם מחקרים שמראים שכ-65% מאתנו חיים את חיינו עם פריצת דיסק מבלי לדעת על כך, מבלי להרגיש כאב כלשהו ומבלי לחוות בעיות כלשהן בגב. העניין המרכזי הוא חוט השדרה החביב, אותו מוליך שמחבר בין המוח לשאר הגוף ושבלי פעולה תקינה שלו אפעס קצת קשה לקום מהמיטה כדי להשתין…

איך כל זה קרה? אי אפשר לדעת בדיוק ובוודאות. זו פציעה שנוצרת בהדרגה ולאורך זמן ולא כתוצאה מאירוע נקודתי. אולי זה שלוש שנים של קרוספיט, אולי זה שלושים שנים של אמנויות לחימה ופציעה (אחת מכמה) שהחלה אז ואחרי עידנים קיבלה בשנה האחרונה את הדחיפה הסופית שלה, ואולי זו פציעה שנגרמה מוויפלאשים שהיו לי בשתי תאונות דרכים שעברתי פעם ובשנה האחרונה התעוררה והחמירה. אין לדעת. והאמת, זה גם לא ממש מעניין כי זה לא ישנה כלום ולא ישפיע לטובה על משהו. החשוב הוא מה שעכשיו ומה שמעכשיו והלאה.

יש לי נטיה מעצבנת להקטין את הקשיים שלי. לאחרים יש צרות גדולות בהרבה אז מי אני שאתלונן. אני חושב שהייתי אז בן 35, משהו כזה, וישבתי אצל הפסיכולוג שלי. דיברנו על היתמות שלי (כמה מפתיע) והוא שאל אותי למה זה נראה שאני מקטין את העובדה שאיבדתי את אבא שלי כשהייתי בן ארבע. אז עניתי לו שזה לא ביג דיל. כן, זה עצוב וקשה ומשפיע והכל אבל זה לא ביג דיל. יש אנשים עם צרות הרבה יותר גדולות. יש אנשים שאיבדו את שני ההורים שלהם, יש כאלה שאיבדו אחים או אחיות ויש, לא עלינו, אנשים שאיבדו את ילדיהם ואין דבר בעולם שהוא נורא מזה. ויש גם אנשים שאיבדו חלקים מגופם, הפכו לנכים, הפכו למשותקים, יש אנשים עם מחלות איומות, יש עיוורים, יש חירשים, בקיצור יש מלא חרא בעולם אז יאללה, חלאס לחשוב שאני משהו מיוחד בגלל שאני יתום. הפסיכולוג שלי, שבדרך כלל שמר על איפוק, לא הצליח להסתיר את העובדה שהוא נסער. פשוט נסער. הוא לא צעק עלי אבל זה הרגיש כאילו הוא צועק עלי מרוב רצון להכניס לי לראש שכשאבא שלך הולך לעזאזל בגיל ארבע זה האמאמא של הביג דיל. ת'כלס נראה לי שאם הוא היה יכול הוא פשוט היה קם, ניגש אלי, תופס אותי בכתפיים ומטלטל אותי בפראות עד שאתרצה ואודה בכך שההיעלמות של אבא שלי היא וואחד ביג דיל של הלייף.

טוב, נו… מאז עברו הרבה שנים וגם הרבה שנות טיפול וגם עוד כמה פסיכולוגים. בסדר, אני כבר מוכן להודות שזה ביג דיל, אבל העניין הזה של לחשוב ולהרגיש שהצרות של אחרים הרבה יותר גרועות משלי לא ממש עזב אותי. אני עדיין חושב כך, מה גם שזה לא מזיק ואפילו קצת נחמד לעצבן מדי פעם את הפסיכולוג שלך. אז ככה גם עם הפציעה שלי. אפשר לחשוב. יש אנשים שסובלים כאבי תופת חמורים עשרות מונים מהכאבים שלי. יש אנשים שאיבדו את טווח התנועה שלהם, שבקושי זזים, שמשותקים חלקית או באופן מלא. אללה איסטור! חלאס להתלונן על השטות הקטנה הזו שיש לי. אני לגמרי מתפקד, טווח התנועה שלי מלא, אני הולך ובא בלי שאפשר לראות עלי משהו שונה והכל בסדר. תרגיע.

ועדיין… העניינים בכלל לא כמו תמול שלשום. מבן אדם מאד חזק פיזית, בכושר פצצה שחבל על הזמן, עם אחלה שרירים מתוחים ומעט מאד קילוגרמים מיותרים, אדם שכל הזמן קיבל מחמאות על איך שהוא נראה טוב וחיוני – מכל זה הפכתי להיות די דרדלה. לא מתאמן, לא בכושר, כבר לא כל כך חזק, עם כרס שחזרה לה משום מקום ועם אחלה תחושה מחורבנת שבעולם. לזה אפשר להוסיף את הכאבים. שמונה חודשים של כאבים שגורמים לך לטפס על הקירות וגם לזחול קצת על התקרה. פעימות באות והולכות של כאבים וזרמים בזרוע וכאבים באמת מייאשים בצוואר, כאילו שפתאום מישהו הניח לי עליו איזה ארבע חמש מזוודות מפוצצות או כאילו שהצוואר שלי הפך בבת אחת לאבן גרניט. יותר משזה כואב זה שוחק. נפשית. פשוט לשאת את הכאבים ואת הנוקשות בגוף. כל כך שוחק. כל כך מעייף ומתיש. חיצונית לא תראו עלי כלום. רק מי שחיים לצדי ומאד קרובים אלי ורק חברים שמכירים ומלווים יודעים מה עובר עלי אבל מבחוץ זה לא נראה. מבפנים זה כבר סיפור אחר. מבפנים זה די מועך. וכדי לקנח את כל זה בשכבה נעימה ומפנקת של קצפת יש את הגעגוע הכל כך חזק לספורט, לתנועה, לפעילות הגופנית, לתחושת היכולת, לתחושת החוזק, לחופש התנועה, לחיוניות. עבורי זה אובדן. אין מילה אחרת. משהו שכל כך אהבתי, שמילא אותי, שגרם לי להרגיש כל כך טוב, שענה לי על כך כך הרבה צרכים, והמשהו הזה לגמרי לא בר השגה כרגע. נו ואם רוצים ממש להשקיע ולפזר קצת שבבי שוקולד מעל הכל אז יש את הרופאים. המומחים. לא ארחיב יותר מדי כי סך הכל מדובר בחבורה מייאשת למדי. חלקם בסדר בגבולות התפיסות והאמונות המקצועיות שלהם אבל חלקם חלאות. כמו למשל הקקה שישבתי מולו בעוד הוא מתבונן במסך על תוצאות ה-MRI שלי ואז פונה אלי ואומר לי "תשמע ידידי, אתה פצצת זמן מתקתקת. מבחינתי מחר אתה צריך להיות על שולחן הניתוחים. הנה מספר הטלפון של המזכירה שלי (והוא כותב את המספר על מעטפת הנייר שאליה הוא מכניס את האבחון שלו), אם תרצה להתנתח אצלי, צור איתה קשר. אגב, זה באמת ניתוח פשוט. ברור, יש סכנה, בכל זאת אנחנו נוגעים בעמוד השדרה. תזוזה אחת לא במקום וזה יכול לגרום לשיתוק, אבל זה כמעט לא קורה. חודש תצטרך להסתובב עם צווארון וזהו." ככה, מילה במילה. וכדי להגדיל את האפקט הדרמטי הוא לוקח מהשולחן דגם מודולרי של עמוד שדרה ומתחיל לשלוף ממנו חוליות כדי להראות לי, ככה בקטנה, שפשוט שולפים לי איזו חוליה ומחברים את השתיים הצמודות אליה בחוט ברזל (הוא רסמי אמר חוט ברזל…!).

אז המומחים אומרים ניתוח אבל מבחינתי אין שום מצב. רק לא זה. הם יספרו לי עד מחרתיים שזו האופציה היחידה, שזה בסך הכל ניתוח פשוט ובטוח, שחייבים לנתח כדי למנוע את המשך הנזק, שאם אחכה יותר מדי זמן והנזק הנוסף כבר יקרה אז יהיה מאוחר מדי ולא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. כאלה. אבל אני קורא עדויות של אנשים עם אותה פציעה שעברו ניתוח ורובן מביאות תיאורי זוועה על החמרה דרמטית במצב מהניתוח ואילך, גם של המצב המוטורי וגם של הכאבים. כמו שמתארת זאת אישה שעברה את הניתוח בעקבות אותה פגיעה – הלוואי שהייתי יכולה לחזור לכאבים שהיו לי לפני הניתוח. ועוד מגוון עדויות שבאמת גורמות לבעתה. אז לא. כלומר לפחות כל עוד אני ממשיך להסתדר יופי עם כפתורי החולצה (אני לא באמת לובש חולצות מכופתרות).

אני עובר טיפול בשיטה של מגע ותנועה שידועה ככזו שהקלה וגם פתרה בעיות ופציעות דומות. הטיפול אינטנסיבי, תובעני וסוחט. אני יוצא ממנו מותש אבל משהו כנראה קורה שם משום שיש שיפור במצב. בעיקר שינוי לטובה בתדירות ועוצמת הכאבים וההקרנות בזרוע. לפני שבועיים אפילו הגעתי למצב שבו, לראשונה מזה שמונה חודשים, עברו עלי יומיים שלמים בלי שום כאב או הקרנה בזרוע. מצד שני, אחרי השיפור הדרמטי שוב חלה נסיגה. המצב היום טוב מכפי שהיה בהתחלה אבל הפציעה עדיין כאן ובינתיים לא נעלמה ולא הלכה לשום מקום. הרופא (רופא אחר, לא החרא שתיארתי קודם) המליץ על MRI נוסף בעוד כמה חודשים כדי לבדוק האם ישנה החמרה במצב. נראה אם יהיה לי אומץ.

טוב, חזרה לחלום. אני עומד מתחת למתח והמאמן שלי אומר לי לבצע עליות מתח. אני מסתכל עליו ולא מבין, הוא הרי יודע על הפציעה אז מה פתאום הוא מנחה אותי לבצע את התרגיל שלחלוטין אסור עלי כרגע? אבל אני סומך עליו, הוא מאמן נפלא שהביא אותי להישגים מרשימים והוא יודע מה הוא עושה (חוץ מזה גם הוא מרכיב משקפיים וזו כבר ממש שותפות גורל). אז אני נתלה על המתח ומתחיל לבצע עליות. אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת וכך הלאה, שמונה או עשר עליות. והכל בתנועה חלקה וקלה והרמונית. אני מבצע את עליות המתח ותוך כדי אומר לעצמי שזה לא יכול להיות. שמונה חודשים לא העליתי את עצמי על המתח, שמונה חודשים אני כבר לא מתאמן והגוף מחליד ונחלש. מה גם שעם הכאבים בזרוע ובצוואר לא היה מצב שאצליח לעשות אפילו חלק מהחזרה הראשונה. ובכל זאת, אני עולה כמו גדול. זו תחושה אדירה של הישג, של כוח פיזי, של יכולת, של חופש תנועה, של שחרור מהחרא הזה שאני סוחב איתי כבר יותר מדי זמן. תחושה אדירה אבל האמת היא שכבר בחלום עצמו יש איזשהו חלק בי שיודע שזה רק חלום, שיודע שזה לא אמיתי. יש התחלה של עצב שמתגנבת לכיף הממכר שבחלום.

אז התעוררתי קצת עצוב וקצת מדוכא וקצת בלי רוח במפרשים וכמובן מבואס ואז החלטתי לכתוב את כל זה. אולי זו הדרך שלי להגיד לעצמי, בלי להתנצל, בלי להסתייג, שזה בכל זאת ביג דיל ואולי זה חלק מהדרך שלי לא להשלים עם המצב ולהמשיך לנסות לשנות אותו.

\\