לא אכפת לי מה אומרים?

האם אכפת לי מה אומרים עליי? ברור שכן. למה אני רוצה שיאהבו אותי? למה אכפת לי מה חשב עליי ההוא שבכלל לא עניין אותי? ומי אוהב אותכם וחושב עליכם מחשבות חיוביות בלבד? קיראו עד הסוף ותגלו.

את צריכה להיות את. זה הרי מה שחשוב. תהיי נאמנה לעצמך. כל השאר ממש לא משנה. מה אכפת לך מה חושבים?
הנה אני בוידוי מרגש. כן!!! אכפת לי. עד כדי כך אכפת לי, שפשוט לא יכול להיות שלא יהיה לי אכפת מה חושבים עליי. ואפילו אני הביישנית, לא מתביישת לומר את זה.
תמיד היה לי די ברור שכאשר מדובר באנשים יקרים לליבי, כדאי שיהיה לי אכפת מה הם חושבים עליי. אך לאחרונה נתקלתי בעניין חדש. גם אלו שלא ממש אכפת לי מהם, חשוב לי מה הם חושבים עליי.  וזה למרות שאין לי בעייה לומר לעצמי שהם לא ממש מעניינים אותי. לדוגמה, גם אם אני יוצאת עם מישהו שלא ממש מעניין אותי, עדיין אכפת לי מה הוא חושב עליי, איך אני נראית בעיניו וכו'. גם אחרי שהגעתי עם עצמי למסקנה שהוא לא ממש מעניין אותי, אני עדיין אשקיע מאמצים מסויימים כדי שהוא יתעניין בי, ויחשוב עלי רק דברים חיוביים. קטע קצת מוזר. אני יודעת. מה שהביא את עצמי לשאול את עצמי ואת הסובבים אותי שלל שאלות. למה שלא תשאלו גם אתם את עצמכם? הנה מבחר:

  • האם אכפת לי מה חושבים עליי? ברור שכן.
  • גם אם מדובר באנשים שאינם חלק מהותי מחיי, ואולי גם לעולם לא יהיו? עדיין, כן.
  • האם חשוב לי שיאהבו אותי? ברור.
  • האם מסקרן אותי לדעת מה בדיוק אומרים עליי?

קילפתי לעצמי אשכולית אדומה, וניסיתי למצוא תשובות. למה בכלל אני רוצה שיאהבו אותי? למה אכפת לי מה אומרים? למה אני רוצה לדעת מה חושבים עלי אחרים ועדיף לי כמובן שיחשבו בכיוון החיובי?
ולכל אלו כנראה שאין לי עדיין תשובות מלאות.
חשבתי שאולי זה קשור לדרך בה גדלתי. הרי מחקרים מראים שלתקופת החיים הראשונה שלנו יש השלכות מרחיקות לכת על כל מה שיקרה בהמשך, והשליטה שלנו על כך הרי מראש מוגבלת. זה לא גורם לי כמובן לחפש אשמים ולפתור את עצמי מאחריות לחיי הבוגרים, אך בכל זאת יש פה איזה משהו. כל מי שגדל בקיבוץ, במיוחד בתקופת הלינה המשותפת, מכיר את המשפט "מה יגידו". כי ברור הרי שיגידו, איזו שאלה. לא רק יגידו אלא גם יחוו דעה. ויטחנו את הנושא. כל נושא, לא משנה עד כמה משעמם וחסר רלוונטיות הוא לחייו של האחר.
לומר שבאופן נוסטלגי זה או אחר אני מתגעגעת לתקופה הזו לא יהיה נכון במלואו. ברור לחלוטין שבתור אדם בוגר ובעיקר פתוח לעולם הרחב יש לי הרבה יותר חופש בחירה מה אני רוצה שידעו, מתי ובעיקר איך. לומר שלעובדה שעד סוף גיל ההתבגרות שלי (היי רגע, זה נגמר, נכון?) הייתי מוקפת בסביבה קבועה של מה שמכנים "קבוצת השווים" וכללה לא יותר מכמה עשרות בודדות של אנשים שרובם היו בערך כמוני מהרבה בחינות אין השפעה על העניין הזה? או לא. את זה אני לא יכולה.
היי, צאי מהסרט הזה שרק מי שגדל בקיבוץ אכפת לו מה אחרים חושבים עליו! זה ממש לא ככה. אמרה מישהי אחת. לכולם אכפת. כולם רוצים שיאהבו אותם ושיגידו עליהם שהם הכי מוצלחים ומקסימים. וטובים במיטה. וסקסיים בטירוף. ובכלל הם יפים נורא ובשלנים מדהימים. אוקיי, אז רגע אחד! אם לכולם כן אכפת, איך זה שכל כך הרבה אנשים יאמרו לכם: אני? בכלל לא אכפת לי מה אחרים חושבים עליי. אני עושה מה שאני רוצה, מתלבש איך שבא לי ומתנהג כמו שמתאים לי.
מסקנות ביניים:
כן אכפת לכם מה חושבים עליכם.
אבל הנה החדשות הטובות:
מישהו אוהב אותכם. לפחות מישהו אחד.חושב עליכם רק דברים טובים, ויודע שאתם נהדרים ומוצלחים וחכמים נורא. ותמיד יהיה פה בשביל להגיד לכם שזה ממש לא נורא אם אתם קצת איטיים היום, או שאכפת לכם מה ההוא שבכלל לא מעניין אותכם אמר עליכם בדיוק אתמול.
זו אני.
שלכם,
איזמרלדה.