ושוב נפילה ושוב היא כבויה. ואולי זאת רק אני שרואה את הסוף עוד לפני ההתחלה. הפחדים שלי רודפים אותי ביום. אין לי לאן לברוח מהמזרן על הרצפה, מהצינור שמעביר את האוכל לאט לאט אל תוך האף, את האלימות שבעיניים שלה. אני לא צריכה לעצום את העיניים שלי. אני רואה את זה כמו סרט נע כשאני שוטפת כלים, ממיינת כביסה, לבשל? אין בשביל מה. אני חוזרת שוב אל תל השומר. הולכת במדרונות הרחבים בביטחון וחרדה. מכירה כל פינה, כל כריך, כל קפה לנחמה. הפעם אני עם הבן. הוא בן 13 תכף. גם הוא לא אוכל. המערכת התחושתית שלו פגומה. אצלו זה לא נפשי. יש הבדל? אני לא בטוחה. גם הוא לא אוכל. אני כבר שועל קרבות וותיקה. למודת ניסיון אבל חסרת אונים באותה מידה. ושוב נפילה ושוב היא כבויה. לא אוכלת, לא שותה, לא צוחקת, לא בוכה. והפעם הם שניים. כבר לא בטוחה שאשאר שפויה. הקורונה הזאת (זאת היא? אני לא בטוחה. אולי היא ואולי הממשלה?) לקחה לי את הספורט, את בתי הקפה, את הלימודים. אין לאן לברוח יותר. זה אני והפחדים והעיניים שלי שרואות את הסוף עוד לפני ההתחלה. שניהם צוחקים עלי. גם היא וגם הוא. הוא בכלל לא מבין בכלל מה הבעיה. מבחינתו לאכול זה מגעיל ולגדול זה מיותר. אם רק אתן לו מחשב כל היום, הוא מסודר. היא צוחקת על הפחדים שלי, אבל יודעת שהם אמתיים. אני יודעת שהיא מפחדת עלי. מפחדת לשתף אותי. היא לא מבינה שזה מפחיד אותי יותר מכל, השקט הזה שלה. אני רואה הכל. רואה את השקט. האם לעד אהיה שבויה בתוך הפחדים שלי?
היא בסדר. אני לא. אני לא בסדר. אין לי יותר לאן לברוח, במה להעסיק את עצמי. אני אדם של שגרה. כל יום יש לי את הספורט שלי, הקפה שלי, הכתיבה שלי. עכשיו יש מגפה, סוגרים את הכל. נשארתי רק אני עם הפחדים שלי. אני והם, הם ואני. יד ביד אנחנו שוטפים כלים, ממיינים כביסה, לבשל? אין בשביל מה.
הדיכאון היא מחלה קשה. אבל היא שקטה. לרוב לא רואים אותה. על המחלה הזאת לא מדברים בחדשות. לא מספרים על כמות החולים, גם לא מציגים נתונים על הנדבקים ובטח לא על המתים. אבל היא פה. ואם ממשיכים לסגור את מה שעושה את החיים האלו נסבלים או קלים יותר, כנראה שהמחלה הזאת היא פה להישאר.
.Thank you so much @https://www.facebook.com/profile.php?id=100000199059933 for this beautiful picture
[youtube /dZMR4m3HV9Y nolink nolink]