הים האדום אדום. פסח 2018
היא מרימה את תחתית הבורקה השחורה בכדי לדחוף בזרירות פיסה של לחם לפה. אף אחד לא מבחין. חוץ ממני. "ואם היא רוצה לאכול יוגורט?" אני שואלת. אני לוקחת עוד לגימה מהשמפנייה והרוח הירדנית משחקת עם השמלה האדומה שלי.
כשאני מורידה עיניים לצלחת, היא מציצה בי. אני מרגישה את המבט שלה על הבד השקוף, על הכתפיים החשופות. מה היא לובשת מתחת לגלימת המוות השחורה? לאנז'רי של ויקטוריה סיקרט?
ולרגע אחד זו אני מתחת לדיכוי הגדול, מתבוננת מבעד לרשת שחורה, על העולם המתווך וכל המשמעות שלי מזוקקת אל תוך חובותיי. אפס זכויותיי. אחוות הנשים המוסתרת, בתוך חצרות בתים. הרחק מעיניי הגברים, הדברים. הרחק מהעולם החופשי. בתוך החיים הפשוטים. פשוטים עד דיכוי כואב. מלאי משמעות. ופתאום כל החירות והעבדות מתערבבות לי. ממה ברחנו במצרים? ומה עלה בגורל מה שהשארנו מאחור?
הוא מולה. האיש החופשי שלה. במכנסי ברמודה וזקן. הוא לא מתבונן בה. וכי מה יראה? מראה שחורה. זה מה שיראה.
הוא מדליק סיגריה והעשן מדגדג אותי בנחיריים. ואותה גם? אולי היא בכלל שונאת את הריח?
ולרגע שתינו לכודות בתוך המרחב המסריח, הממכר, בעל כורחנו. בעלינו.
ואני מודה.
תודה שעשתה אותי אישה. חופשייה. לכאורה. האם זו היא, שמשלמת בחירותה על חירותי?
והנה אני, בשמלה אדומה. כבולה בייסורי הגשמה. בזכות האדמה. הרוח הירדנית.
הים האדום אדום. פסח 2018
image: MindfulForeigner