לאן נעלמה לי בלגיה?

אני הייתי (כמעט) הילדה הכי קטנה בכיתה. במקום השני אחרי ענבל א'. ענבל היתה ילדה שקטה ונחבאת אל הכלים עם שיער שחור חלק ופוני…

drive-in

אני הייתי כמעט הילדה הכי קטנה בכיתה. במקום השני אחרי ענבל א'. ענבל היתה ילדה שקטה ונחבאת אל הכלים עם שיער שחור חלק ופוני. היא הייתה טובת לב, שלווה בלב ובנפש, אדיבה ומנומסת. לא סבלתי אותה.

כולם ניסו לעודד אותי שאני עוד אגדל, ותראי שאת עוד תהיי יותר גבוהה מכולנו. אבל אני בכלל רציתי להיות הכי נמוכה. קינאתי בענבל הקטנטונת שדווקא להרגיז היו שמים אותה מולי בטקסי בית הספר, כי היא היחידה שלא תסתיר לי. דווקא להכעיס מיקמו אותה לפני בשורה בצילומי סוף השנה. כדי להרגיז אותה ולהצחיק את השאר – הבטתי בה פעם אחת דרך זכוכית מגדלת. אף אחד לא הבין את הבדיחה. נראיתי כמו חננה, כמעט הכי קטנה, עם זכוכית מגדלת ביד. מיותר לציין שהיא לא התרגזה, היא אף פעם לא התרגזה.

30 שנה חלפו מאז וכבר קיבלתי את התואר הנכסף בלא מעט מסגרות ומקומות. גם איבדתי אותו פה ושם. אבל תמיד תמיד אהבתי להיות רמה הקטנה, מהמושב הקטן והארץ הקטנה. עד שיום אחד, לפני שנתיים כמעט, מצאתי את עצמי בסיפור אחר לגמרי..

פה בקנדה הכל ענק. המגדלים, ההרים, המקררים, אפילו מכונות הכביסה. המארזים המשפחתיים בסופר הם בגדלים שלא יאמנו, ואחרי שחשבת שראית הכל מראים לך רשת סופרים אחרת, בה שקי האורז הם לא פחות מ-20 ק"ג, והקטשופ הקטן ביותר שאפשר לקנות הוא 3 ליטר ובזוג. העורבים פה הם בגודל של חסידה, והאווזים נראים כאילו בלעו כמה עגורים מאגם החולה, כשעשו דרכם צפונה חזרה.

מאז שהגעתי לקנדה הספקתי ללכת על גשר החבלים הכי ארוך באמריקה הצפונית, ולראות סרט בדרייבאין עם המסך הכי גדול בעולם. נורא התרגשתי מזה. לא ידעתי שהקנדים כל כך אוהבים גודל, ומכתירים כל מה שאפשר כ"הכי גדול".

bridge

אבל באמת, קנדה עצומה. עיר הבירה בצד השני של היבשת, ולהגיע לעיר הבירה של הסטייט זה כמו לחצות את כל ישראל. מכיוון שהפרובינציה בה אנו גרים גדולה פי חמישים מישראל, אנחנו קרובים מאד לעיר הבירה יחסית.. ולכן כשנורם, השכן שכבר עבר את גיל 70, סיפר לי שהוא עובד בוונקובר, הוא לרגע לא חשב שכמעט אתעלף.

 אתה נוסע כל יום הלוך ושוב ארבע וחצי שעות לכל כיוון??? כן, השיב ברצינות. לא יותר מדי נורא. אני יוצא בשתיים בצהריים ומגיע בשתיים בלילה, פורק את המשאית, כמה שלוקים של רום וקדימה למיטה. זה כלום. שני עד שישי. בזמנו הייתי עובר את כל המדינות עם המשאית בשליחות אחת. נסיעות של ימים.

חשבתי לעצמי שבשבילי ארבע וחצי שעות נסיעה הן לא דבר של מה בכך, ובזמן שנורם סיפר איך בלגיה נעלמה לו כשחצה את כולה בטעות בלי לשים לב, אני חשבתי כמה זמן לקח לנו לתכנן את הנסיעה לוונקובר. עם עצירות בדרך ומקום לישון.

וכשהוא אמר שכל אירלנד לא תספיק לכסות את ימת סופיריור, לראשונה בתולדות חיי, הרגשתי שאני עומדת על קצות האצבעות. מנסה לזקוף את הראש ולהישיר מבט. להשתוות ולו במעט לכל הגודל הזה. לראשונה בחיי הרגשתי קטנה מדי, ורציתי להיות רק קצת יותר גדולה.