חלק גדול מזכרונות הילדות שלי, אלה שבנו את ה"סיפור" שלי, הם לא באמת זכרון שלי את האירוע עצמו.
אני לא באמת זוכרת את הדבר שקרה, אלא זוכרת את הסיפור שרץ במשפחה, שההורים חזרו וסיפרו, עד שלאט לאט זה נטמע בי כאילו אני זוכרת את המקרה גופו.
והזכרונות שאני באמת זוכרת הם מעטים יותר, ולרוב יש בם אלמנט פיסי, משהו שהגוף זוכר יותר מאשר הראש.
ולמה אני מספרת לכם את זה?
כי כשקראתי את פרשת " כי תבוא" זה מה שקפץ לי לעין!
משה מתאר שני טקסים שעל העם לעשות כשיבואו אל הארץ:
א. בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת, וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת—בְּעָבְרֶךָ… תָּקִימוּ אֶת-הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה…בְּהַר עֵיבָל; וְשַׂדְתָּ אוֹתָם, בַּשִּׂיד. וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: מִזְבַּח אֲבָנִים, לֹא-תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל. אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, אֶת-מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים, וְאָכַלְתָּ שָּׁם; וְשָׂמַחְתָּ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְכָתַבְתָּ עַל-הָאֲבָנִים, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת–בַּאֵר הֵיטֵב
יש פה גם אלמט פיסי:
למצוא אבנים שלימות, לבנות מהן מזבח, לשוד אותם בשיד ולכתוב עליהם את דברי התורה.
וזה נעשה ברגע שעוברים את הירדן. המעבר מסמל מעבר אל תודעה אחרת, לא עוד תודעת דור המדבר, המתלונן ללא הרף, אלא תודעה של הכרת תודה, הודיה ושמחה! ו ואז, עם בטן מליאה ולב שמח, לכתוב את דברי התורה על האבנים.
יש משהו בקשר שבין היד הכותבת והמוח, שחורט דברים בזכרון, וכשזה "מעוגן" באוכל טעים ובתחושת שמחה- הזכרון יישמר טוב יותר ויהיה מקושר לשמחה ולשובע.
אלמנט ההודיה והשמחה חוזר גם בטקס הנוסף אותו הם מצווים לקיים עם הגעתם לארץ.
ב.
וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ–לִפְנֵי, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.
וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה… וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ… וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ… וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה… וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ—וּלְבֵיתֶךָ
התורה משתמשת במילים "כי תבוא" ולא "כי תגיע".
בעברית המקראית, לפועל "לבוא"(אל), יש משמעות מאד אינטימית, של חיבור וזיווג.
ומתי זה קורה? ברגע שאתה כבר בארץ, עובד את האדמה והיא נותנת לך את פרייה.
החיבור הוא בין האדם והאדמה, ובין אדם ואלוהים (כי הרי בלי עזרתו לא היה יכול האדם "להוציא לחם מן הארץ")
ואז- כשבידיך הפירות הראשונים-אתה מביא אותם אל המקום שה' בחר לשכן שמו שם (בית המקדש) ומוסר אותם לכהן,
מצהיר בפניו "באתי אל הארץ"- כלומר, עכשיו אתה כבר לא במעמד עובר אורח, נודד בדרכים, אלא מישהו שקשר קשר אינטימי עם האדמה, ואז—
אתה מתחיל לספר את הסיפור המכונן (יציאת מצריים) ומחזיר לה' את הטוב שנתן לך (באמצעות פרי האדמה) ומצווה לשמוח!
אין כמו דבר-מאכל טוב ורגש (שמחה) שעוזר לעגן זכרונות.
ולעצם הסיפור (telling (של הסיפור המכונן יש תפקיד חשוב בפני עצמו!
הדור שחצה את הירדן והגיע לארץ אינו הדור שיצא ממצריים, בשבילם זה "סיפור" שלא חוו על בשרם,
אבל בעצם החזרה על הסיפור הם "מנכסים" אותו לעצמם ובונים את הזיכרון הקולקטיבי, את הזהות הקבוצתית שלהם כעם.
לכל אחד מאחתנו יש "סיפור" שהולך איתו ו"מאגד" את זהותו. הכרת התודה והרגשת השמחה עוזרת לנו "לקטלג" את הסיפור כ"טוב".
מברכת את כולנו למצוא תמיד את הטוב בסיפורים שלנו, ולשמור על אנרגיה שמחה, במיוחד לקראת החג המתקרב.
בברכת שנה טובה מתוקה ושמחה.
נ.ב.
ומה היה הסיפור של יונה ומה אולי הוא משקף לך בנוגע :
ליחס שלך לסליחה במערכות היחסים שלך עם עצמך ועם אחרים משמעותיים לך?
האם מנהל אותך הצורך להיות צודקת?
האם את חיה את חייך מתוך תחושת שליחות? נענית לה או בורחת ממנה?
לקראת יום כיפור אנחה סדנה שתיגע בנושאים אלו ואחרים דרך מראה משקפת של סיפור יונה.
פרטים והרשמה בהקלקה על הקישור:
https://bibliodrmh.ravpage.co.il/yona
ואפשר גם דרך האירוע שפורסם בדף העסקי שלי בפייסבוק: מדרש עכשווי
www.facebook.com/tamarpel10
הציור של סוזן אהרון.
#מדרש_עכשווי