לדעת לנהל את הכאב גם במצבים בלתי אפשריים…

breast-cancer-inspiration-quotes-e1351433901247[1]

אישתו חולה כרונית, סרטן שלב 4. היא סובלת. אבל למרות שהוא הבריא, קשה לו מאוד.

אילו לסבתא שלי היו גלגלים והייתי יכולה, הייתי מפחיתה את הכאב בעולם. אבל בכל פעם מחדש מסתבר לי שזה לא בידיי ואני יכולה לבחור רק מה שבין האפשרויות שלי. כמו תמיד, כמו שלומדים בשיטת כרמל להתחיל לבחור נכון.

נפגשים פעם בשבוע. עושים לו מקום בחיים מאוד עמוסים. זה הכרחי.

אין מי שבאמת מקשיב לו. כך אומר. אני מאמינה. החברים, רובם נעלמו. לא מפני שהם אנשים רעים. הם עסוקים בחיים שלהם  ומלבד זאת, קשה  מאוד להיות הרבה סביב אנשים עם כאב בלתי פוסק.

אני מאמינה לו. גם מפני שאני יודעת ומכירה סיטואציות דומות מאחרים החולקים עימי את הכאב שלהם, וגם מפני שזה התפקיד שלי להאמין לו. אצלי, הוא ממש לא צריך לחוות איזו אמת אובייקטיבית . אצלי הוא יכול לתאר את הרגשות שלו, התחושות שלו, והמחשבות שלו , ללא כל ביקורת. אנחנו עושים לכל אלה מקום ועם זאת, מבקשים את הדרך האפשרית לחיים מיטביים בעיניו.  ככל שניתן. אחרי כל מטלות החיים, לא נשאר זמן רב לעצמו.

יש לו שני ילדים. הם בגיל ההתבגרות. התמודדות לא פשוטה, אפילו ברמת תזמון ההסעות והצרכים השוטפים.

בחיי היום יום הוא מנהל. מנהל בעבודתו. יודע להיות איש מאוד תכליתי ומאורגן. למען  האמת זה מסייע לו גם כאן. עם  המחלה של אישתו. התמודדות עם פרטים שאינם נגמרים. אפילו לדאוג לתרופות. לא אחת צריך להתרוצץ בין בתי מרקחת שונים. צריך לדאוג להחתים את הרופא הרלוונטי. יש תרופות שנחשבות סמים. דורשים חתימות מיוחדות. בשלבים מתקדמים של הסרטן, כשהכאב משתלט על כל חלקה טובה, גם סמי הרגעה חזקים לא תמיד עוזרים לה. הוא מתרוצץ לדאוג לזה.  מזמין בבית מרקחת, מגיע, מתברר שחסרה חתימה. מתרוצץ שוב. חוזר, לוקח לבדיקות שיגרה לטיפולים, לפסיוטרפיה.

צריך להסיע אותה על כסא גלגלים. היא מתקשה ללכת. כבר היו בכמה בתי חולים, ובכל אחד מהם צריך להתנייד בין מרחקים ארוכים לבין מרחקים ארוכים מאוד. אפילו שיש לו כושר פיזי לא רע, זה קשה פיזית.

קבע איתי פגישה. אפילו לא ידע אם  יוכל להתחייב להגיע בזמן. כל יום וההפתעות שלו, אמר.  אין רגע דל.  כבר חמש  שנים כך. לא באינטנסיביות הזו. היו תקופות רגועות יותר. בהתחלה. לאחר ההלם הראשוני. אבל הייתה גם אופטימייות. היה כאב , היתה התמודדות אבל הייתה ציפייה לכך שהמחלה תעבור.

בשנה וחצי האחרונות, המחלה הולכת ומעמיקה. הכאב הולך ורב. בכל פעם עוד טיפול ועוד דרך, מגיעים לקיצם. הטיפול הכימי כבר לא משפיע. על הגוף כן. הוא הורס את הגוף אבל לא מזיז לסרטן.  דרגה 4. עם גרורות. משהו קרה גם לתקווה.

כל האחריות של הבית – עליו. הקניות, הכביסות, הבישול. הכל. אוסף של פרטים קטנים כגדולים שבעבר חלק עם אישתו והיום הכל נופל עליו, כלשונו.

גם אין אינטימיות ביניהם. זה מפריע לו. חסר לו מאוד. יכול היה לנחם אותו ברגעים קשים. כך, פשוט, בלי מילים. לרוקן את המחשבה. להתפנק. אבל הוא לא יבגוד בה, כך אומר. ומרגיש מאוד רע עם עצמו. זה לא רק כואב לו מאוד. גם אין לו מה לעשות. הכל כל כך כואב לה. היא בקושי רב מצליחה להכיל מעט את הילדים.

הימים ארוכים, הלילות קצרים. העבודה רבה. השינה דלה, טרופה. ואין מרגוע לנפש. אין על מי להישען. אין נחמה.

הוא לא הטיפוס הבוגד. אז לא מחפש מיניות, אבל גם אין לו אהבה, חברות. זה לא מוסרי בעיניו. אבל כל כך היה רוצה לעצום את עיניו ולהרגיש שמישהי מחבקת אותו. מלטפת אותו. מבקשת שישעין את ראשו עליה וירגע. שינשום. שינוח. שיוכל להרגיש שיש לו חברה.

הוא לא חושב שזה מוסרי. הוא מתייסר מעצם המחשבה שהיה רוצה שזה מה שיקרה איתו. אמר לי שהוא מבין שהדרך  עכשיו חד סטרית. מבין ובכל זאת מקווה לנס. וברגעים שבהם הוא מבין שאין מוצא, הוא ממש רוצה שתהיה שם מישהי בשבילו. שיוכל לנוח.

אני נשמע אולי קר ואכזרי, הוא אומר לי. אני חושב לכאורה רק על עצמי. ואם אחפש מיד מישהי להיות איתה, יהיו בוודאי הרבה הרמות גבה. אבל אף אחד לא נמצא איתי כאן, לילה אחרי לילה. שנים. מטפל ודואג. להכל. ואין מי שיוכל, אפילו טיפונת לדאוג לי.

החיים רוקנו אותי מכל הנאה. ואני כל כך רוצה לחיות. אפילו את העבודה שלי אני לא תמיד מצליח לעשות כמו שצריך. מזל שמתחשבים בי. ועם זאת, קידום לא רלוונטי עכשיו. שעות העבודה שלי בכל זאת מוגבלות.

לפעמים אני נורא כועס עליה. אפילו שאני יודע שהיא לא אשמה. לפעמים אני ממש רוצה שהיא תיעלם לי מהעיניים.  לא יכול לשאת יותר את כל הגועל הזה. למחלה יש ריח דוחה. והיא הייתה כל כך אסתטית.  אני לא יכול לישון במיטה שלי כבר המון זמן. איבדתי את החיים שלי.

אני מקשיבה. מכילה. מנהנת. לא שופטת. מלמדת אותו לעשות מקום לכל התחושות שלו. לא לשפוט את עצמו ולא לבוא אל עצמו בטענות. לראות עד כמה הוא אנושי ומתחשב.

מתחשק לו לפעמים לעזוב הכל ולנסוע. לעשות חיים. בכל מובן שהוא. להריח ריחות נעימים, לחוש את אור השחר העולה. לעשות דברים מבלי להתחשב בכאב, בטיפול, בצורך במנוחה רבה.

הרצונות האלה שלו, מייסרים אותו עד בלי דיי. לא נותנים לו מנוח. אבל הוא חושק בחיים. לדבריו הוא כבר כמעט לא זוכר את המשמעות של המילים האלה בהן הוא משתמש. כי הרבה פעמים לא מרגיש שהוא חי. רק צועד בשולי החיים ונושא בעול נוראי.

חשוב שבכל הסיטואציה הלא קלה הזו, בכל זאת יאמץ לעצמו איזה פעילות שתאפשר לו להיות הוא. משהו למען עצמו. אולי אפילו פעילות ספורטיבית.  כדאי, שירכוש כל עזרה אפשרית, כזו שתשחרר אותו מעשייה שאפשר לרכוש בכסף. באופן הזה יהיה לו מעט יותר זמן לילדים, לעבודה, לעצמו.

כדאי וצריך גם ללמוד כיצד לבקש סיוע מאנשים קרובים נוספים. זו לא בושה להסתייע. זה לא בושה שכל כך קשה. לא צריך לצפות שאנשים יבינו לבד שצריך את עזרתם. אמנם אין משפחה גדולה, אמנם מרבית החברים נעלמו מחייהם, אבל מבין אלה שנמצאים, בוודאי ישנם כאלה שיתנו כתף בחפץ לב. צריך לדעת לבקש. וצריך ללמוד איך לא להיפגע אם מסרבים לך.

ותמיד, תמיד צריך לזכור שמחר יום חדש. התקווה מאפשרת לנו להתמודד גם ברגעים קשים , אפילו קשים מאוד, טוב יותר. בשיטת כרמל- להתחיל לבחור נכון, לומדים גם איך להכיל את הכאב אבל גם כיצד לראות נקודות אור , אפילו קטנות, מתוך מה שיש, כנקודות אור טוענות כח.

 אילו לסבתא שלי היו גלגלים הייתי מבקשת שתיקח אותנו למקום בו אין מחלות ואין סבל ממחלות אבל כל עוד אין אפשרות כזו, צריך וניתן ללמוד לראות לשים את הפוקוס על מה שטוב  …

 

Maayan Brosh - מעין ברוש
מנחה, יועצת ומאמנת בכירה. בעלת ניסיון רב בניהול משברים ובהובלת תהליכים. מסייעת לאנשים להשיג את החיים שלהם בחזרה. מלווה אותם ונמצאת להם לאורך כל הדרך. מסייעת לשנות את הקול הפנימי , לטפח את השאיפות מחדש, להביא תועלת, ליזום, לקחת משימות ולהבין שאין גבול ליכולת... פעילה בנושא קידום מעורבות הורים בחינוך.