לאט, בלילה

בחורה עם מחשב נייד

\\
חושך. עוצר מונית בביאליק. גבר שיושב ליד הנהג יוצא והולך לדרכו. אני מתיישב מאחור. "קינג ג'ורג' פינת שלמה המלך", אני משדר לנהג. הוא שואל אותי אם אני יודע איפה זה. אני אומר שכן. בטח אחד שהגיע מחוץ לעיר. מדי פעם אני נוסע עם כאלה. "אני אכוון אותך", אני מעביר לו בטון קצר. הנהג בשנות החמישים. הוא כועס על הגבר שיצא. היה להם איזה ויכוח. ההוא רצה הקפצה קצרה מקצה הרחוב. הציע עשרה שקלים. ואז רצה גם פניה שמאלה. באותו מחיר. הנהג לא הסכים. הגבר יצא ולא שילם. הנהג מספר לי את זה בקול בס, קצת איטי. אני לא עונה. "שילך לעבוד", הוא אומר. "היום יש הרבה עבודה למי שרוצה לעבוד." אין לי כוח להיכנס לשיחה מייגעת עם עוד נהג שכל מה שמעניין אותו זה לתת ת'מונולוג שלו. אני ממלמל משהו. אחרי עשרים מטרים הוא שואל אותי אם להמשיך ישר. אין שום אופציה אחרת. ברור שישר. אחרי עוד קצת ישר אני אומר לו בקול רם "ברמזור ימינה".
יורדים בארלוזרוב. באזור עלית הוא שואל אותי אם לפנות שמאלה. שמאלה…? ברור ששמאלה. אם אתה רוצה להגיע לגבעתיים למשל… "תמשיך ישר", אני אומר לו בחוסר סבלנות, ומבין שנפלתי פה עם ליצן רציני. "ברמזור שמאלה", אני ממשיך להקליד פקודות. חמישים מטרים לפני הרמזור הוא שואל אותי אם "ברמזור הזה?" ואם "כאן שמאלה?"  אין שום רמזור אחר בסביבה, וגם שמאלה לא. ברור שברמזור הזה. ברור ששמאלה.
עוברים את הבורסה. תל אביב מולנו. גם עיוור היה נוסע ישר. הוא שואל אותי אם להמשיך ישר. "כן. תמשיך ישר", אני משיב מתוך יאוש קטן. הדיאלוג שלנו מורכב משאלות תם קצרות, ותשובות עוד יותר קצרות, אבל משהו בקול שלו אומר לי שלא הכל בסדר אצל הגבר המבוגר ממני שנוהג במונית. אני מפשפש בידע המקצועי שלי בנסיון למצוא לו הגדרה. הוא לא מפגר. ברור שלא. אבל משהו בדיבור, משהו בחשיבה, משהו איטי. לא לגמרי איתנו. אני מכניס את זה למגירה של "ענייני קוגניציה", ולא מתפעל יותר מדי מיכולת האבחון שלי.
ואז הוא מספר לי איך שלושים וארבע שנים הוא הכיר כל סמטה, וכל פינה, וכל קיצור דרך בעיר הזו. תל אביב. בעיניים עצומות הוא היה מנווט. "היום יש GPS", הוא אומר לי. "אצלי ה-GPS היה בראש. הכל בראש." הוא מסמן עם האצבע באזור הרקה. הכל היה לו בראש עד שאוטובוס נכנס באמאמא שלו, מצד שמאל. ריסק לו את הצורה. ועכשיו הוא צריך ללמוד הכל מהתחלה. "לפעמים מישהו אומר לי שלום ברחוב", הוא מסביר לי, "ואני עונה. לא נעים לי להגיד לו שאני לא זוכר אותו. מה, לכל אחד אני אספר מהתחלה את הסיפור שלי?"
מאז שהיה בן שבע-עשרה עסק באגרוף. התאמן יום יום. קפיצות בחבל, כושר, אימוני כוח, אימוני אגרוף. היו לו זרועות זרועות. הוא היה חזק. הרופא אמר לו שאם הוא לא היה כל כך חזק הוא כבר מזמן היה לוקח אנשים לקינג ג'ו'רג' פינת שלמה המלך שבגן עדן. הוא חוזר כמה פעמים על כך שאם לא היה חזק היה מת. אז הוא חזר לעבוד במונית כדי לא להשתגע בבית. וויתר על הקצבה של ביטוח לאומי, העיקר לעבוד. הוא משתגע בבית. מספיק שבשבת הוא לא יוצא כל היום, ואשתו משגעת אותו. "נשים זה עם אכזר", הוא אומר לי. "ירחמו על מישהו שהן לא מכירות, אבל עליך לא ירחמו. אתה מכיר מצב כזה?" האמת – לא בדיוק, אבל השאלה נשמעת לי רטורית. אני לא חייב לענות.
בינתיים אני ממשיך לכוון אותו. יותר בעדינות. הוא לא יודע שמערכת היחסים בינינו עברה שינוי בדקות האחרונות, אבל אני יודע. הגבר המגודל הזה, עם החספוס הבסטונרי, והדעות המסוימות בענייני נשים – הגבר הזה נראה לי פתאום כמו ילד אבוד, והמאגר לשעת חירום שלי מפריש לי חמלה לתוך הלב, לתוך העיניים, לפה ובכלל לגוף. אני רוצה להניח יד חברית על כתפו של האיש, ולנחם אותו, ולהגיד לו שיהיה בסדר. לחזק אותו. בלילה התלאביבי, עם הלדים האדומים של המונה, אני מסתפק בלהקשיב, ולא אומר הרבה חוץ ממשהו על כך שזה טוב שהוא עובד. שככה הוא לא ישתגע בבית.
עומדים ברמזור. עוד רגע אני יורד. הוא שואל אותי איך להגיע ליד אליהו. אני נותן לו כיוון. הוא לא ממש מצליח לחבר בראש את קינג ג'ורג' לאלנבי. אחרי הפניה שמאלה הוא עוצר לי. עשרים ושמונה שקלים. אני מגיש לו שטר של חמישים. הוא מחזיר לי אחד של עשרים, ומחפש שני שקלים. "וותר על השני שקלים האלה", אני אומר בלב, לעצמי, כאילו ששני השקלים המחורבנים הם שיאה של החמלה, מגלמים בתוכם את כל מה שהאיש הזה זקוק לו. אבל אני פשוט יושב שם, מחכה לשארית העודף, כאילו מפריד בין הרצון לעטוף את הגבר-ילד היושב לפני, לבין הצורך לשמור על הקשר העסקי המנוכר שקשרנו. מי יודע למה אנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים…? גם קבלה הוא נותן לי, ואני יוצא מהמכונית. "תהיה בריא", אני אומר לו. הוא לא עונה. זה לא מה שרציתי להגיד, אבל זה מה שיצא.
אני מביט לאחור. בחורה עם כפכפים וסיגריה רוכנת על חלון המונית. אני כבר לא שומע, אבל היא בטח שואלת אותו אם הוא מגיע למקום כזה או אחר, והוא מן הסתם שואל אותה אם היא יודעת איפה זה. לבד בלילה, במונית, נהג שלא יודע לאן לנהוג. איך הוא בכלל יגיע הביתה?
אצל "הקוסם" אני מזמין מנה פלאפל. גם כאן אני מחכה לעודף, ואז קולט מכר שלא פגשתי שנים. גם הוא קולט אותי. אנחנו מתחבקים. לוקחים כמה שניות להתרגלות הדדית. פתאום. פגישה. אני מתיישב לידו. בחור מקסים ומיוחד וטהור לב. יש שיאמרו שהוא קצת מעופף. הוא לא מעופף. הוא פשוט חושב ומתנהג אחרת. לא מזיק לזבוב. הוא מחייך את החיוך הזה שלו, שותק את השתיקות האלו שלו, מדבר בשקט. מהר מאד אני קולט שהשנים שעברו כיבדו אותו בטיק בראש או בצוואר או בשניהם. מדי פעם הראש שלו זז במסלול לא מתבקש. תנועה בולטת, עם כיווניות משתנה, שאין לה שום פשר. טיק, כמו כל טיק, שאי אפשר ליישב אותו עם דבר. קפיצה בפריים, חריגה בארגון האובייקטים על הרשתית. אנחנו ממשיכים בשיחתנו הקטנה. הטיק לא מדובר בה. הוא מדובר רק במחשבות שלי. אני שואל את עצמי למה הנהג ההוא צריך ללמוד הכל מהתחלה, ולמה ידידי היקר צריך להלך בעולם כשהראש והצוואר שלו זזים מצד לצד כמו ראש וצוואר של בת יענה שמישהו חבט בה.
אנחנו נפרדים. שוב מתחבקים. אני אומר לו שימסור את אהבתי. הוא הולך לדרכו. אני לדרכי.
\\