לאהוב עד מוות – ואמפיריזם והפאם פאטאל

בחורה עם מחשב נייד

העיסוק, הבלתי-פוסק, בדמותה ואישיותה החייתית של הפאם-פאטאל, שאופיינו כאמור בהענקת פרטים פיזיים חייתיים לדמותה הנשית, הוליד, במאה ה- 19, את ה"ואמפ" (“Vamp”) – האשה הערפדית, השותה את דמו של מאהבה. הואמפ, גלגול נשי-מודרני, של המאה ה- 19, לואמפיריזם, אשר לרוב היה תופעה גברית[1], היתה ביטוי חולני לאופן תפיסתם של הגברים של המאה ה- 19 את האשה המינית. מאחר ומיניות היתה גורם שלילי, האשה המינית נתפסה כסובלת, לדעתם, "מעודף מיניות", ועל-כן גם מסוכנת לנפשם וגופם[2].

    על-פי המיתוס, ואמפירים הם יצורים של הלילה; את מעשיהם הם עושים בלילה, והם מסמלים את צידה האפל של נשמה אבודה. אור התקשר, באופן מסורתי, עם רוחניות, הגיון וגבר, בעוד חשיכה התקשרה עם רוע, כאוס, אינטואיציה, התת-מודע ואשה. נשים, כמו הואמפירים, נתפסו כחסרות-היגיון, יצורים מיסתוריים שכוחותיהם מתעצמים בלילה. הנשים קיבלו את הכינוי "ואמפ'ס" – ואמפיריות נשיות, השואבות מגברים את האנרגיות שלהם בשעות לילה אינטימיות[3].

    אך הואמפיריזם לא היה רק עוד דימוי, מתוך דימויים רבים, של האשה הפאטאלית, אלא הפך לתכונה עיקרית הטבועה באישיותה החייתית, ואף מנחה אותה במעשיה; סופרים, משוררים וציירים מסוף המאה ה- 19 הטמיעו את מאפייני הואמפ לתוך דימויי הנשים, פאטאליות ואחרות. הואמפ הפכה להיות אב-טיפוס של אשה המשתמשת בקסמיה או בתכסיסיה על-מנת לפתות ולנצל גברים. טורפת את המאהב באכזריות, הורסת אותו, ומשום שהיא אשה פאטאלית, לא ניתן לעמוד בפניה, גם כאשר היא שותה את נוזל חייו, הדם, של הגבר, אשר בא לסמל, פסיכולוגית, את הזרע[4].

    ביצירתו של פלובר (Flaubert),"פיתויי אנטואן הקדוש" מופיעה הואמפ: אשה חדשה זו  לא היתה אלא "ואמפיר אשר סיפקה את הגברים הצעירים הנאים  על-מנת לטרוף את בשרם – "מכיוון שדבר אינו כה טוב לרוחות אלו מאשר דם המאהבים"[5].

    נושא האשה ואמפיר, שהחל להופיע ביצירותיהם של משוררים וסופרים במחצית המאה ה- 19,  תפס תהודה בתרבות של סוף המאה ה- 19. ב- 1897 הסופר סטאניסלאב פרזיביזבסקי (Stanislaw Przybyszewski) כתב על נושא הואמפיר:

     "אדם שבור ועל צווארו פני ואמפיר נשכנית הגבר מתגולל בבור חסר התחתית, חלש, חסר כח, שמח

       שהוא יכול להתגולל חלש כמו אבן. אך אין הוא יכול לשחרר את עצמו מהואמפיר, ואין הוא יכול

       לשחרר עצמו מהכאב, והאשה תמיד תשב שם, תמיד נושכת עם אלף לשונות נחש, ועם אלף שיני-ארס

       רעילות"[6].

    בתיאורים מעין אלו, של האשה כואמפ, נעדר יסוד האנושיות. מכאן, שהיא חייתית, וכפי שהואמפירים חייבים לספק את מיניותם במשתאות של דם, השומרים על כוחותיהם וגופם, כך הואמפ חייבת לספק את תשוקתה בשתיית מיניותם של הגברים ועל-ידי כך היא משיגה, אם לא מעצימה, את שליטתה עליהם.

    אחת היצירות, האמנותיות, העוסקות במוטיב הואמפיר[7], הינה יצירתו, מ- 1895, של הצייר הנורבגי אדוארד מונק, "ואמפיר" (תמונה מס' 17)[8], הנמצאת כיום במוזיאון מונק, אוסלו. ביצירה זו מתאר מונק זוג, גבר ואשה, כאשר ניכר בעליל כי הכוח החזק, השליט והמכאיב במערכת היחסים בינהם, הוא בידי האשה. הגבר מרכין את פלג גופו העליון, זרועותיו חובקות את גופה של האשה בעוד היא רוכנת מעליו, כלפי צווארו, ונועצת שיניה בצווארו, כאשר שיערה האדום, הגולש מראשה לכתפיה, יוצר אשליה של דם זורם. הגבר, אינו מביע כל התנגדות, אלא להפך, הוא מתמסר לנשיכתה צמאת-הדם.

אופן הצגה מעין זה מעלה תפיסה מעמיקה בדימוי הואמפ ומאהבה-קורבנה: ואמפיריזם מתקשר עם אהבה מצד הקורבן, אשר רוצה שישתו את דמו. כך, מלבד הדימוי המיני-הרסני גרידא, קבל דימוי האשה-ואמפיר גם נופך רומנטי, המקשר אהבה, שביטויה הוא במיניות, עם כאב ואף עם מוות[9]. הפאם-פאטאל, שהיא הכוח החזק והדומיננטי בקשריה, יוצרת מערכות יחסים המבוססים על סאדיזם-מזוכיזם, אהבה וכאב. הגבר, הנמשך לאותה אשה מפתה וקטלנית, משתף עמה פעולה, למרות הכאב הכרוך במערכת יחסים מעין זו. מכאן, שהקשר בין הואמפיר לקורבנו, הינו קשר של אהבה. היחסים בין הואמפ לנבחר הינם של נאהבים מקודשים. הדם של האובייקט הנאהב הופך לדמו של הואמפיר; השניים הופכים לאחד באיחוד מיסטי, הדם הופך לנוזל קדוש[10]. לאחר שהואמפ אהבה, מילולית ופיזית, את הנבחר עד מוות, הנבחר מת לתוך חיים חדשים והשניים מאוחדים, בקשר נישואין, לנצח. לשתף דם הוא פעולה של שתוף סוד החיים, והדם השייך לכל הנבחרים, אשר הם בו-זמנית הנאהבים והמאהבים, זורם מגוף לגוף כסמל לאחדות אינסופית[11].

, 1897Burne Jones, The VampireMunch, Vampire, 1893-5

 


[1]. ואמפיריזם, כאמור,  אינו דימוי חדש שהופיע במאה ה- 19; דמות הואמפיר היתה מוכרת לעולם הנוצרי מזה במאות בשנים. על-פי המסורת הנוצרית, ואמפירים הם יצורים

       חוטאים. אלו הם  מתים-חיים, המשיגים חיי נצח על-ידי שתיית דם אנושי, והפיכת קורבנותיהם לואמפירים אף הם. בשל היותם יצורים חוטאים הם נרתעים למראה של

       צלב או נכווים כשהם באים במגע אתו. הואמפיר הוא מחלל-השם אשר אינו זקוק לישו כדי לזכות בחיי נצח, הוא אינו זקוק לכנסיה ולטקסיה על-מנת לחוות, דרך טקס

       מיסתורין הפולחן הכנסייתי של הדם, התמזגות עם רמה אחרת של קיום. הואמפירים חיים בקיום זה – של הנצח – דרך טקסי האקסטזה הפרטיים שהם מנהלים.  מאחר

       והואמפירים אינם כפופים לשום מרות או חוק חוץ מאלה שלהם עצמם, הם נחשבו לחסרי-אמונה, אמונה שהתחזקה עם התנהגותם המופקרת: חיפוש מתמיד אחר

      קורבנות/שותפים.

    מתוך:

    Frueh, Joanna. “Re-Vamping the Vamp”, Arts 57, October 1982. p.98

[2].  וויליאם ג'. רובינסון (William J. Robinson), דר' לרפואה, ראש המחלקה למחלות אברי-המין בבית החולים ברונקס, ומחבר מדריך ל"חיי נישואין ואושר", פירסם,

       ב- 1922, מאמר המתאר בשפה בהירה וברורה את היחס הכפול כלפי האשה:

       נשים נשואות, הוא כתב, "המרוצות ביחסים ארעיים  של לא יותר מפעם   בשבועיים או עשרה ימים", הגיוניות בדרישתן ונחשבות לנורמליות. אך  "קיימת האשה הניגודית,

        המהווה סכנה גדולה לבריאות ואף לחיי בעלה. אני מתייחס לאשה המינית יתר על המידה (=היפרסנסואל), לאשה עם עודף מיניות. לאשה זו ניתן לקרוא ואמפיר במובן

        המילולי של המילה. כמו שהואמפיר שותה את דם קורבנותיו בשנתם כשהם עדיין חיים, כך האשה-ואמפיר שותה את חייו ומרוקנת את חיוניותו של שותפה הגברי. וחלקן 

         הטיפוס המוצהר במהותו  ללא כל רחמים והתחשבות"

         מתוך:

     Dijkstra, Bram, Idols of Perversity, Fantasies of Feminine Evil in Fin de Siecle Culture, Oxford,  1986, p. 334.

[3] . Frueh , 1982, p.98.

[4]. Dijkstra, 1986, p.334.

[5] . Flaubert, La Tentation de Saint Antoine. Paris. 1954, p. 197


[6] Stanislaw Przybyszewski: “A broken man and on his neck a biting vampire’s face … The man is rolling about in the bottomless

                                                       pit, powerlessly, rejoicing in the fact  that he can . roll about as weakly as a stone. Yet he cannot

                                                      free himself  from the vampire, nor can he free himself of the pain, and the woman will always be

                                                     sitting there, forever biting with a thousand vipers’  tongues, with a thousand poison fangs”   

                                                     fromwww.artmagick.comץ

[7] . מירב תיאורי מערכות היחסים,  בין הואמפ הנשית לקורבנה-מאהבה הגבר, הינם תיאורים ספרותיים.

[8] Edvard Munch, Vampire, 1895-1902. Lithograph. Munch Museum, Oslo. Norway. In: www.artmagick.com/munch, Fig. 1.

[9] תכנים אלו, הקושרים ואמפיריזם עם אהבה, הודגשו  בסיפוריו של אדגר אלן פו, ליג'ייה וה"פוטריט האובאלי" . סיפוריו של פו הם סיפורי אהבה, אשר בהם הצמא לאהבה

       שלא ניתנת להגשמה, ולתשוקות ולהתמזגות עם הנאהב/ת מסתיימים בואמפיריזם.  מתוך: Praz, 1951, p. 145

10]. הסופר האנגלי, ד.ה. לורנס, שניתח את סיפוריו של פו, הסיק, בעבודת המחקר שלו,  כי ואמפיריזם הינו הביטוי המושלם, חסר המעצורים והאכזרי של אהבה. על-פי לורנס,

      מין הוא המשבר הממשי של האהבה. מאחר ובמין שתי מערכות-דם, של הזכר והנקבה, מתרכזות ובאות במגע, אך העור עומד כמבדיל. אך אם ההפרדה של העור נופלת

      מתקבל האיחוד המושלם של הנאהבים, אך, בו-זמנית, גם המוות. מכאן, שקיים גבול לכל דבר. קיים גבול לאהבה. מסקנתו של לורנס היא כי כל אדם צריך להרוג את

      הדברים אותם הוא אוהב –" לדעת יצור חי משמעותו להרוג אותו". מסיבה זו, התודעה התאבה, הרוח, היא ואמפיר. לנסות לדעת יצור חי משמעותו לשאוב את חייו

      מתוכו. אתה יודע את אהובתך, באופן נסתר ואפל, בדם. לנסות לדעת את המנטליות שלה משמעותו להרוג אותה. הפיתוי של השטן הואמפירי, הוא הידע הזה. אך, כפי

      שנחזה בסיפור, גם מהאובייקט הנאהב קיים הרצון להיות מיודע, מוכר, על-ידי הואמפיר, קיים הרצון שישתו את דמו, להתמזגות מוחלטת עם האהוב.

    מתוך:

Lawrence, D.H., Studies in Classic American Literature, New-York, 1953, Chapter 6. Pp. 73-92.

[11] . Frueh, 1982, p.98

 

 


 

 

 

ד"ר ענת מוברמן - נשיות, מיניות וזוגיות בראי האמנות
כמרצה, במשך שנים אני מרצה על מקומה של האשה בהיסטוריה כפי שהיא נבחנת בתוך התא המשפחתי ומערכות היחסים שהיא מנהלת (אם בתוך הנישואים, ואם מחוץ להם). בואו הצטרפו אלי למסע מרתק מהעבר ועד היום, מסע שהביא אותנו עד היום - למקום שהאשה נוכחת ומגשימה את עצמה.קצת עלי: בעלת דוקטורט בפסיכולוגיה של החינוך, אוניברסיטת ניקרגואה (2014), תואר שני בתולדות האמנות, אוניברסיטת ת"א (2000). לימודי התמחות בתרבות איטליה מטעם "האוניברסיטה לזרים" של סיינה (2002) , תואר ראשון בתולדות האמנות, אוניברסיטת ת"א (1998). מרכזת קורסי כתיבה אקדמית במחלקה לעיצוב ב"מכון הטכנולוגי חולון" ומרצה לתולדות האדריכלות ועיצוב הפנים . מרצה לתולדות האדריכלות ועיצוב הפנים והריהוט ב"בבית הספר לעיצוב", המכללה למנהל, המסלול האקדמי. מרצה בקורסי סטיילינג ועיצוב פנים ב"בנין ודיור". מרצה לתולדות האמנות, האדריכלות והעיצוב ב"אבני" . מרצה על אהבה, זוגיות וארוטיקה בראי האמנות ב"אסכולות", וב"מכון אבני" לאמנות.