לאדונית באהבה

בחורה עם מחשב נייד

בסך הכל הכללי אני דמות חיובית. ייצוגית. אני משמשת כדמות חינוכית ולעיתים רחוקות ממש אפילו מביאים אותי בתור דוגמא…

ברם אולם מסודרת מעולם לא הייתי ויש סבירות גבוהה ממש שלעולם לא אהיה. שלא תבינו לא נכון, אין לי התנגדות עקרונית שיהיה מסודר, להיפך, אני ממש אוהבת שמסודר, רק לא יודעת איך זה עובד בדיוק הדבר הזה.

וגם, כפי שכבר חשפתי כאן לא פעם חובבת חפצים אנוכי. חובבת עד כדי אוהבת בלהט. ככל שיהיו צבעוניים יותר ישמחו את ליבי יותר.

לבני ביתי יש כשל, כנראה גנטי, מצד האבא כמובן, אין להם את האיבר הזה, את החלק שמשתמשים בו על מנת להחזיר דברים למקומם. "מקומם" הוא איפה שזה לא יהיה ובלבד שזה איפה שהם עכשיו.

בנוסף גם הם חובבי רכושים שונים ומגוונים. אוגרי שטויות ושומרי מזכרות. נו, טוב, זה מהאמא…

כל מה שכתבתי עד כה מצטבר לכדי בית עמוס וכאותי. שבו מדלגים דרך קבע מעל לפריטים שונים, כביסה בגובה התבור מתנשאת דרך קבע על הספה ובמקביל למרגלות מכונת הכביסה. כלים וחפצי חן מגובבים על השיש בערבוביה. עיתון מלפני חודש. סלים צבעוניים, בובות, ציורים מלאי חן של בת הארבע לצד פגר אוזניות. חתול, שלושה זוגות נעליים. מגבר. ועוד.

המזל שלי הוא שמדי איזה זמן שולח לי כח עליון כלשהו יד מכוונת. מורת דרך כזו או אחרת שבאופן בלתי ברור אוחזת בידע, ביכולת ומעל הכל בחיבה  ובכישרון אמיתי לסדר!

וכך בחודשים האחרונים יצא לי לבלות כמה בקרים של קסם מעשי עם חברתי, יקרה היא כאבן חן, שנונה מצחיקה ומפוכחת. הלא היא "אדונית הארונית"

מגיעה בצעד נמרץ, חיונית כסייחה צעירה. עד הרגע שהיא נגלית מולי במלוא גובהה אני עסוקה במציאת תירוצים של למה היום בדיוק לא מתאים לעשות סדר, בטיפשותי אני מאמינה שזה יעבוד עליה, אבל לא, היא עשויה ללא חת ולא אוכלת את החרטה-ברתה שלי.

בצעד נמרץ היא ניגשת לאיזור האסון, קרי כל הבית. ממפה את החלל ופוצחת בתנועה עלומה שכזו. בסופה, כך אני כבר יודעת יהיה כאן סדר!

יש בה שילוב של רכות ונחישות: כאשר היא אוחזת בחפץ כלשהו פיה מחייך ברכות והיא שואלת בלחש האם את צריכה את זה? ליבי מחסיר פעימה, הבטן מתהפכת. בארור שאני צריכה את זה! חייבת! סלע קיומינו וכזה. אבל הראש מבין שזה הרגע להרפות מג'ינס שלא עלה עלי כבר עשור ובכלל כבר לא אופנתי. אני מביאה את עצמי לכדי הינהון וכמו כלבלב בתהליך אילוף זוכה בחיוך מעודד מצד האדונית. ומה לא אעשה בשביל קצת חיזוקים.

בעוד אני מסתובבת סביב עצמי במעגלים, מציעה קפה,מים, הולכת וחוזרת, עונה לטלפונים חשובים יותר או פחות. מספרת מעשיות, צוחקת, מזילה דמעה, שוב עושה קפה. בקיצור עושה לא כלום אבל בחן. אז בזמן הזה היא, המלכה הזו מסדרת לי את הבית. חדר חדר. ביעילות. ויש לה פטנטים. וגם בהעדר היכולת המביכה שלי אני מזהה שיש בזה שיטה והגיון. והיא מבסוטית ממה שהיא עושה. שזה הכי מגניב! היא אוהבת את זה. וזה ניכר כי היא מעולה במה שהיא עושה.

וגם אני. לא מאמינה שכל הטוב הזה נפל בחלקי. ווואללה. אני מה זה זה אוהבת את הבית כשהוא מסודר.

שתינו היינו בצופים. שתינו בוגרות "מלכת המדבר" . לשתינו בלוג בסלונה. שתינו נשים חושבות, דעתניות, מצחיקות, אוהבות, כואבות. לא שתינו גבוהות, אבל בלי לדייק כאן בקטנות…

ולמה אני מציינת את כל אלה, כי יש את השלב הזה שאני מסתכלת לה בעיניים ובשם כל החיבורים שיש בנינו אני נושאת שבועה. אני מבטיחה שאשמור על היופי המאוזן הזה. על הקופסאות המאורגנות. על ערימות הבגדים המדויקות.

על אי הכנסת חפצים במקום אלה שנארזו.

בשלב הזה, תאומתי הסיאמית כמעט, מביטה בי באופן המפוכח ביותר, מנצלת את גובהה היחסי ומהנהנת באי אמון מוחלט. בסדר בסדר היא אומרת.

ובתרגום חופשי: לא מאמינה למילה שיוצאת לך מהפה.

ובתרגום חופשי ומאושר אומרת: תיכף אבדוק ביומן מתי יש לי שוב זמן לבוא להציל אותך מעצמך!!!

בנות ישראל, צדיקות שלי. אתן חייבות ממש ובהקדם ש"אדונית הארונית" תבקר גם אצלכן. אם אתן אפילו בקצת דומות לי האמינו לי היא בדיוק מה שהרופא רשם כן.

ובא לציון גואל. או לציונה.

לעמוד הפייסבוק של אדונית הארונית: https://www.facebook.com/adonitaronit